הא׳ ב׳ של המרתון (פאריס) / אברום בורג

פאריס, יום ראשון 6 באפריל 2014

קראתי וכתבתי בימי חיי המון סיכומי ריצה. דרך כולם עוברים אותם חוטים מקשרים. הציפיות והכאבים, השדים וההתגברויות, המשברים וההתעלויות. רצתי כבר הרבה ריצות בימי חיי, טובות וטובות יותר וגם כמה מצויינות. אני עד שכל הסיכומים נכונים. אז מה אפשר עוד לכתוב אחרי שהכל כבר נכתב? מה אסכם שעוד לא סוכם.

אחד הדברים המרתקים שהגעתי אליהם באמצעות הריצה זאת היכולת לשלוט במחשבות. יש כאלה שיכולים לשלוט בקצב, אחרים שולטים בתזונה ובתפריטים, ואני? אני אוכל ורץ בלי שליטה. אבל המחשבות הן כולן שלי. כך בריצות התאוששות בבקר וכך בריצות הארוכות בסופי השבוע. מכיוון שאני לא ממש יודע איך לנהל את המרחק והקצב ולא מצליח לרזות מספיק אז החלטתי להתמקד במשטר המחשבות. בכל האימונים, בהקפות האינסופיות, במרחקי הטיילת,  במסעותי שמעבר לים ובעליות נטף אירגנתי לי בראש רשימה. לא רשימת שירים, לא רשימת הרצאות בפודקסטים וגם לא רשימת ציוד למרתון. רשימה של ארבעים ושנים שמות של חברים ושותפים לריצה. אלה שהיו איתי, תמכו ועזרו ועדדו. צחקו והצחיקו, שיתפו והשתתפו. בראש שלי פניתי לכל אחד ואחת מכם וביקשתי עזרה קטנה. רוץ איתי קילומטר אחד. לווי אותי בתוך הראש שלי. לכם זה לא הרבה. לי זה המון. כל ארבעת חודשי האימונים האלה, חמישה אימונים בשבוע, מאות קילומטרים (או קצת יותר) רבבות פעימות לב ואין סוף אגלי זיעה לא היו אלא הכנה למאמץ הגדול. לרוץ איתכם. קילומטר עם כל אחד. ובקילומטר הזה, בין חמש לשש דקות, ביקשתי להיות לבד עם מי מכן או מכם. להגיד תודה. להיזכר, להעזר, להגדיל את החיוך או להגביר את הקצב. בדיוק כמו באימונים. סידרתי לי את הרצים לפי אותיות. בקילומטרים הראשונים רצתי עם א׳ וב׳ וג׳ ובסוף הצטרפו אלי גם ת׳ והאותיות הסופיות. האותיות מדוייקות. אבל גם לא. הרי בא׳ יש לנו את אלחנן ואתי, אוהד, אורית, כמה ארזים, אריאל ואמירם (אופס, היתה קשה העליה הזו, תעבור לע׳) ובג׳ מצטופפים להם בנחת  גם גבי וגם גיל. ויש אותיות ומרחקים שרק הילדים והנכדים שלי מילאו אותן. אז אנא ביחרו לכם אות וקילומטר וקחו אותם. היא שלכם. לבד וביחד, איתנו ואיתי.

אברום

אין דבר יותר חם מלפגוש אותך ברוח הקרה של חורפי ירושלים. לראות את החיוך, להפשיר עם חומך. אתה אחד ויחיד שאין כמוהו. אדם שכולו לב. ויותר לא צריך. אין כמוך ואין עליך.

בכל זאת, כשכלים כל הקיצים, הרוח שלך היא הרוח. זאת שהופכת את האיטיות למטס, את הקושי לאתגר, את הגוף הראשון ל׳רוח השניה׳.

גבר, מה הייתי עושה בלעדיך?

דעי לך: את יודעת שאין עוד כמוך. לפעמים קשה, לפעמים סתם לא בא לך. ואז פתאום את אוספת את עצמך. והופס החיוך הזה מרוח שוב על הפנים והכל הופך לאפשרי. וכשאת כזאת איך אני יכול להתלונן?

הלך המרתון. החודשים האחרונים היו עמוסים. לא הספקנו לדבר הרבה. אתה אי שם וגם אני לא תמיד כאן. אבל הפידבקים שלך. ביומן הריצה, במיילים ובהודעות הסמס. היו שם במקומך. קמתי בבקר בשביל חכמת היום שלך. ונשאתי אותה איתי עד ה׳לילה טוב׳.

ובערב הלכתי לישון איתך. ניסיתי ללמוד ממך איך חושבים נכון. איך מאזנים אחרת את הגוף והנפש. פעם הסבת את תשומת ליבי לזה שאנחנו מדברים על הגוף שלנו כאילו הוא זר. ׳הוא לא׳ – הסברת לי. תתידד איתו.

זאב הוא הנכד הבכור שלי, אחריו באו יובל ואָייל ועוד אחד ממש ממתין להשקתו. כל החיים חלמתי על היום שתהיה לי עגלת ריצה, מקצועית, עם מעצור וידיות וגלגלים ובולמי זעזועים. כדי שאוכל לצאת לרוץ עם הנכדים. בינתיים זה לא מתממש. אבל החיוכים שלהם כשהם רואים אותי יוצא לרוץ או חוזר מהריצה, הם המנוע הסילוני הכי מופלא בעולם. ׳סבא, מה זה המים שנופלים לך מהראש?׳ ועוד משהו באות הזו. זר לא יבין זאת – כך ממש אמרת לי – ואם הוא מבין הוא כבר לא זר. הוא עבר לר׳. הוא או היא כבר רץ או רצה. ולגבי הזמן – שטויות. זמן של בני שישים נספר אחרת. איך אבא שלי היה אומר על ימי הולדת – אנחנו זוכרים אבל לא סופרים.

חבל על הזמן. ולא ברור לי האם חבל על הזמן במובן שכיף ותענוג ו׳אין דברים כאלה׳. או שחבל על הזמן במובן שהייתי יכול לשפר את זמן התוצאה. או שחבל על כל השעות שהשקעתי באימונים ובדיאטות. או שחבל שלא רצנו יותר ביחד. כי רגע לפני הזינוק חשבתי עליך ובראש הדהדו לי המילים של יהודה עמיחי ״אולי אפשר עוד הכל לשנות. שנינו ביחד וכל אחד לחוד״. ונשבעתי. ויש עוד משהו בח׳ חתונה. בשבוע של המרתון הבן שלי מתחתן. שני מרתונים הוא כבר רץ ועכשו הוא בדרך לארוך מכולם. מזל טוב אהובי.

טוב. או ליתר דיוק ׳נו טוף׳ אצלי זאת ריצה ממוצעת שכזו. לפעמים הריצה הראשונה של יום ראשון כשעוד כבד בבטן מכל האבסת השבת וכבד ברגלים מהארוכה של שישי. ואז את אומרת לי ׳טוב׳. וזה באמת טוב. איתך הטוב הרגיל הופך ל׳טוב מאד׳. ויש לך הרבה מה לומר לי על גברים בטייטס או גרבי לחץ ורצועת חזה (הקוצב לב). אבל פתאום הקילומטר איתך נגמר. וחוץ מזה כשאהיה גדול לא אוכל לרוץ כל כך מהר וכל כך יפה כמוך. אבל אהיה טיבעוני. וזה בט׳.

יש. יש אלוהים. יש אימון. יש גשם. יש סיכוי. יש הישג. יש שיא אישי. יש כי באת והיינו יחד ולמדנו עוד מעט להכיר. אנחנו כבר ממש מתואמים. זוג לריצה. הצעדים באותו אורך. הנשימות על פי אותו מטרונום. הבירזיות באותו מקום. רק הג׳ל שונה מהתמרים. יש. יש אותך. יש את יעל, שבגללה הכל התחיל מההתחלה. שבזכותה חזרתי לאהוב את אהבת הריצה. יעל שלאורך כל הדרך רצה איתי מהצד השני. היא מכאן – קבועה, ואתם מתחלפים בכל קילומטר מכאן. והמרתון הזה של כולכם.

אברום ויעל

כל הכבוד. דיברנו הרבה על סוגית הכבוד. מה זאת הטפיחה הזאת. סתם סוג של סופלה מלא אויר ריק או שזה משהו אחר. אחרי אחת הריצות שלנו, כשחפרנו לעומק בחיפושים אחר הכבוד האבוד של הרצים המזדקנים, קראתי בויקיפדיה ש״כבוד של אדם הוא המידה בה זולתו מפגין את הערכתו כלפיו״. ורציתי לומר לך שאני מאד מעריך אותך, מכבד ומוקיר. על הרבה דברים. אבל בייחוד על הדרך שבה שוב ושוב תמכת בי. בעידוד. בעוד סיבוב, במילה טובה תוך כדי האינטרוולים והטמפו. לא היית חייב. ולכן זה הרבה יותר מכבד.

למה לא? בעצם באמת למה לא? פעם הסברת לי שריצה היא שלב התפתחות בסיסי שכל תינוק, פעוט וילד עובר דרכו. וכשאנחנו רצים אנחנו חוזרים (׳במכונית הישנה׳) אל הרגעים ההם. מאתחלים את עצמנו בכל יום מחדש. החכמה הזאת מלווה אותי בזכותך בהרבה מיפנים של חיי. ׳לאט! תתחיל לאט׳ אתה תמיד אומר לי. תיכנס לריצה בנחת, ברכות. תחזר אחריה אל תתקוף אותה. תציע לה שותפות אל תנסה לבעול אותה או להפוך לבעלים שלה. נסיתי וניסיתי. והיום, בפאריז, בזכותך היא נענתה לי.

מה יהיה? תגידי לי מה יהיה? כמה פעמים שאלנו זו את זה את השאלה הזו. מה יהיה באימון. מה יהיה בחיים. מהי יהיה אם הרוח השניה תעיף את ארוחת הבקר מהשולחן. או שהארוחה תהיה כבדה מדי עד שאפילו הרוח השניה לא תצליח למלא את המפרשים שלנו. שאלנו ולא נענינו. אז נעלנו נעליים, הדקנו את השרוכים. עברנו מאדידס לברוקס. קווינו לטוב. וקיבלנו.

נו. או בלשונו הביקורתית של אבי המנוח: ׳נו נו׳. משהו שבין ההשלמה עם הגורל (סוג של ׳נו שויין׳) לבין דחיה ספקנית מוחלטת – ׳נו, באמת׳. ה׳נו׳ שלנו הוא אחר לגמרי. זה ה׳נו׳ של ׳אפשר לחשוב׳. נו – כולה עשרה קילומטר. נו – זה רק מירוץ אור יהודה. נו – כמה כבר נשאר לנו. נו – עוד קצת. נו – קום כבר. נו כבר. והיום בין ה 24 ל 25 עברנו על פני הנ׳ של פאריס. הנוטרדאם – גבירתנו. אבל איתך ולצידך זה ה׳נוּ׳ של אנחנו ואיתנו. הנוּ הנפלא של הביחד.

סחתיין? סאביח? סאבבה? ס׳אמך? סוף הדרך? הכל נכון. אבל הס׳ של היום הוא הסוף של פאריס. איך אומרים פאריז או פאריס? ואיך כותבים עם א׳ או בלי. ומתי אגיע כבר לסוף. לסוף של מרתון פאריז. דיברנו על העיר היפה הזאת. המֶכָּה של האוהבים, הקתדרלה של הריצה. צחקתי שוב על המרסלייז ששרת איתי בגבעת רם באימון האחרון. ורשמתי לעצמי בראש לחפש את הס׳ הזה באינטרנט. ומצאתי . (קישור)

 עוד קצת. עוד סיבוב. עוד קילומטר, עוד מאמץ אחד. מה כבר ביקשו ממני רק לתת עוד לחיצה אחת. אבל לפעמים זה לא עובד. במנהרות שמתחת לכביש כבו האורות. מכת חושך, אפלה ועופל בבת אחת. ומשם הריצה שינתה פניה. ובאו מילים אחרות בע׳. כמ: עזוֹב, עלוּב, עקשנות, עזרה. בסוף עברתי גם את זה. מזל שאביב הגיע ופסח בא ואפשר לעבור את פרעה בפ׳.

פ. כבר לא היה לי אויר לדיבורים, ודאי לא למשפטים שלמים. אז הסתפקנו במילים ״קטעי ניבים סתומים זה די״. פירגון (בייחוד ביומן הריצה הנפלא שלנו), פאריז, פאנטסטי, פאנן (לא מוני), פיגוז. פששש.

צרפת, צריך, צפוף, אבל ברור שלא צדפות וצפרדעים. כי אני הרי צמחוני. ובחזרה ל׳צריך׳. כל כך הרבה אנשים, קרובים ומזדמנים, תוהים: בשביל מה אתה צריך את זה? וכל כך קשה להסביר את ״זה״. צריך להיות איתנו בכל הרגעים האלה. באימונים שלא נגמרים אף פעם. חוליה ועוד חוליה. בריצות הארוכות, בעקומות, בעליות ובמרוץ עצמו. וכשהכל מתחבר, פתאום החרוזים נהיים למחרוזת. והצריך נהיה לרוצה. בהר לעמק אנחנו בעצם ״לא רוצים – לא צריך״ אבל בכל החיים כולם אנחנו רצים ורוצים וצריך.

קנאביס. רצינו לדבר על קילומטרים, קילומטרז׳ שבועי, ריצות נפח, התאוששות, קצב והפוגות. אבל אני לא יודע למה דווקא הקנאביס עלה לי בראש ודווקא עכשו. אולי בגלל ההתמכרות. אולי בגלל האנדורפינים שלי. צחקתי כשאמרת לי שצריך לקרא להם ׳אנדורפינים רפואיים׳ ולאשר אותם בלי מרשם. לגליזציה של האנדורפינים. ואמרתי לך שאני מכור אבל לא רק לריצה אלא גם לקבוצה, למועדון ולריצה בצוותא.

ריצה. פעם היה עיתון, אולי עוד יש, שנקרא ׳עולם הריצה׳. היום זאת הריצה בעולם. הריצה כתפיסת עולם. הריצה כאורח חיים, כמסכת ערכית ועולם תוכן. מכאן זאת החפירה עד למקום העמוק ביותר בגוף ובנפש של כל אחד מאיתנו. ומשם זאת עבודה קבוצתית מאומצת. אין עוד קהילה כקהיליית הריצה. תומכת, מסייעת וחיובית. קהילת עזרה הדדית והתקדמות אינסופית.

שאנז אליזה. צריך להוסיף משהו? הו, שאנז אליזה.

תודה. ותודה מיוחדת לשלשה (על פי סדר הא׳ ב׳ כמובן) אתי, יורם ונחשון. לכם כבר אין את הביחד של שלשתכם. אולי עוד יהיה. אבל אני זכיתי וכל ריצתי ותכניה לקוחה מתורתכם. ביחד ולחוד. על כך ועל עוד – המוני תודות שאין לי די מילים כדי להביען.

 ושוב א. שוב מההתחלה.

אהבה גדולה ורבה לכולכם.

11 thoughts on “הא׳ ב׳ של המרתון (פאריס) / אברום בורג”

  1. המון מילים אבל שום דבר על המרתון.
    אח אברום, לפחות תן איזו חוויה של קראוסון.

    נב, אחלה של בלוג הבאת לנו פה, אני מבין שהוא מדריך הקולינריה שלך לפריז?

  2. לא כתוב כלום על הריצה. כי לא היתה כזו. זה היה יותר הליכה אלפינית, בלי המקלות. אבל ההכנות… חבל על הזמן. אני בכלל שוקל להקים מועדון (ארוחת ארבע) שיעסוק רק בהכנות.

  3. שנייה. אני מנסה עדיין להתאושש מכמות ההודעות אתמול בוואטסאפ ומהאימייל האינסופי שכתבתי לך היום. עכשיו צריך לעבוד קצת. אח״כ.

  4. אתה אדם מופלא
    ואתה כותב מקסים
    תענוג צרוף ממש
    תבורך על הכל
    פלוס 42.195 אלף סופרלטיבים

  5. זהו סיימתי לקרוא.
    מודה שהיתה לחלוחית קלה. תודה רבה על ההשקעה והאיכפתיות. ותודה שאתה מספר לנו כמה אנחנו חשובים לך. זה הופך אותך לעוד יותר חשוב לנו.
    אתה נראה כל כך מאושר בתמונה שבראש העמוד אבל זו גם תמונה מאד אופיינית לך. אתה כל הזמן מאד מרוצה ממה שיש לך וזה נהדר.
    הסתכלתי מהצד בהערכה רבה מאד על ההכנות למרתון הזה שלך ולמדתי ממך המון על קשיחות ועל ענוה. הלואי עלי שתיהן…
    ושכחת א׳ אחת ות׳ אחת. א׳ – אברום האחד והיחיד. ת׳ – תם ולא נשלם. נתראה בקרוב שוב על המסלול לעבר היעד הבא.

  6. נתן, יש כאן המון מילים על המרתון. נכון, לא באופן ישיר אבל כפי שאברום כתב בתחילה. כל ה"סיכומים" כבר נכתבו וכאן העיקר הוא לא כמה גרוע הרגשנו בקילומטר ה-40 או איך ריחפנו בקילומטר העשירי. המרתון הוא רק הדובדבן על הקצפת ומה שתיאר אברום זה בסיס העוגה+הקצפת.

  7. אברום יקר,אני מבין. ואני יודע שאתה יודע שאני מבין. ואת מועדון ההכנות תרשום על שמי 🙂

  8. תהיה בטוח שכל קבוצה צריכה מישהו מיוחד כמוך, אהבתי מאוד מה שכתבת.

  9. אברום,
    יש פעמים שאני קורא סיכום של מרתון ותוך כדי עוד טרם הגעתי לסוף – יש לי נוסח של תגובה שעולה מתוך הדברים שאני קורא,
    הפעם אני מודה – נתקעתי,
    ניסיתי להגיב- קראתי שוב- שוב ניסיתי להגיב –
    ולא באות המילים,
    אין לי איך להגיב על שכתבת –
    ובכל זאת צריך להתייחס למי שכל כך השקיע בסיכום- הרי הסיכום הוא לא רק של הרץ שרוצה להשאיר זיכרון – אלא לא פחות – לנו הקוראים –
    שלא היינו שם ורוצים כל כך לחוות,
    ולכן , בכל זאת –
    ללא מילים!

  10. נעלמה התגובה שלי אז אני כותבת שוב….

    אברום היקר,

    כתבת מדהים ומקסים!
    כל כך מרגש ומשעשע בעת ובעונה אחת. פתוח ויחד עם זאת פרטני ואישי.
    אפשר למצוא פה אותך, אותנו וגם כל אחד את עצמו.

    תודה!

  11. אברום יקירי,

    קראתי את הסיכום (עוד לפני פרסומו הרשמי), פעם ועוד פעם ובימים האחרונים עוד כמה פעמים…
    רציתי קצת זמן לחשוב, לעכל,להירגע…(בכל זאת שברנו את שיא כל הזמנים בשירשור הוואטס אפ ביום ראשון 😉 )
    כל פעם כשקראתי שוב, גיליתי עוד משהו "אה, לזה הוא התכוון ש…" היו קטעים שחייכתי, היו שצחקתי, היו כאלה, שכן, היתה לחלוחית כמו שגבי אמר…ובעיקר חשבתי, שיש שם כל כך הרבה אתה וכל כך הרבה אנחנו, וצריך להיות בפנים כדי להבין, וזה כל כך מיוחד ומרגש.

    אז רציתי לומר תודה! על זה שאתה הוא חלק מאנחנו וחלק כל כך משמעותי בו.
    על זה, שכשאתמול לא היית באימון, למרות שהיו הרבה חברים יקרים אחרים, זה הרגיש שמשהו מאוד חסר.
    על זה שאתה יודע להיות, מאוד, מאוד, חבר.

    וכמה מילים על המרתון עצמו:
    רצינו מאוד שזה ייגמר בשיא אישי, זה היה שם, אבל זה לא יצא, כי ככה. לפעמים זה לא יוצא.
    וכשזה לא בדיוק יוצא כמו שרצינו, במיוחד במרתון, יש תחושה, שכל מה שעשינו והתאמנו ירד לטמיון, לא היה שווה.
    אז זהו, שזה לגמרי לא נכון.
    החודשים האחרונים, של הריצות הארוכות והאינטרוולים הארוכים והאימונים בעומס, ברצף, שבוע אחרי שבוע, הם שלך, הם נשארים איתך.
    אז כן, אולי הם לא באו לידי ביטוי בתחרות הזו, אבל הם לא נמחקו והם ישרתו אותך היטב בהמשך.
    הרץ שאתה היום, הוא לא הרץ שהיית לפני 4 חודשים ובמוקדם או במאוחר זה יבוא לידי ביטוי.

    לפני יותר מעשור, נפגשנו בפעם הראשונה, מאחורי וילון, במכון לפיזיוטרפיה. אני כמובן דיברתי עם הפיזיותרפיסטית על המרתון הקרוב ואתה שמעת.
    באותו רגע התחלת לדבר! 😀 ואני מיד חייכתי. שמעתי איך מיד נדלק בקול שלך, הדבר הזה שכל כך מוכר לי. הניצוץ הזה כשמדברים על מרתון וריצה.
    אני לא ידעתי עם מי אני מדברת, אבל חייכתי, כי ידעתי שהאיש הזה "גמור" על ריצה.

    כן, תהיינה עוד הרבה תחרויות, טובות יותר, טובות פחות, אבל מה שאני מאחלת לך בכל ליבי, זה שלעולם לא תאבד את הניצוץ הזה!

    אוהבת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.


Warning: fsockopen() [function.fsockopen]: unable to connect to www.sweetcaptcha.com:80 (Connection timed out) in /home/u256530890/public_html/wp-content/plugins/sweetcaptcha-revolutionary-free-captcha-service/library/sweetcaptcha.php on line 81