די נמאס לי מהתקינות הפוליטית המגעילה הזאת. מרתון תל אביב היה מעולה וכל מי שנפגע שיסתדר – לא על חשבוננו. מי שנפגע ונפצע ופונה זב״שו. רפואה שלימה מקרב לב אבל אנחנו לא אשמים, המרתון הוא לא ספורט מסוכן והמארגנים פטורים מכל אחריות לפזיזותו הנמהרת של חסר הניסיון. השנה נרשמתי אבל נבצרתי בגלל פציעה והמתנה לניתוח. בת זוגי נרשמה, התאמנה ורצה. החמסינים והשלג, הארוכות, התזונה ושעות ההשכמה החשוכות הכינו אותה ליום הגדול. היא על המסלול ואני לידה על אופניים, על המדרכות ובמסלולים המיועדים עֵד לאחד המרתונים הכי איכותיים שאני מכיר. יותר מחמש שעות ארוכות על המסלול הפכו אותי לעֵד מומחה ועֵד אופי גם יחד. זה המקום להבהרה – הריצה הזו שלה ושל מרבית חבריה הרצים היא ספורט אחר מ Sub3 או Sub 4. הרבה יותר שעות על הרגלים, המון סיבולת, גבורה אמיתית. ככל שהשיא העולמי מתקרב לירידה מסף השעתיים כך מתגברת התחושה שהמרתון הוא ריצה בינונית לאלופים ולכשרוניים. לכל השאר זאת ריצה אחרת לגמרי – ארוכה מאד, קשה ומפרכת. במהלכה נחשפת האישיות ושם נבחנת גם איכותו של המירוץ. על פי המבחן הזה המרתון השנה היה איכותי ביותר, טוב מכל קודמיו. המסלול נפלא – לאורך הים, הטיילת, בתי הקפה של רוטשילד ואבן גבירול, דיזנגוף והפארק. תל אביב, בירת הריצה ושעות הפנאי, פירגנה בגדול לקהיליית הרצים. הסימונים היו ללא תקלה, המון תחנות מים עם מתנדבים מתודרכים ומפרגנים ובקבוקים קטנים ונוחים. מקלחות ריסוס במקומות הנכונים, ועזרה ראשונה בקרבת מקום כל הזמן. והכי חשוב – האיכות הזאת נשמרה מראשית המירוץ ועד אחרוני הרצים. הגענו לקו הסיום אחרי יותר מחמש שעות וראה זה פלא; באוהל הגדול עדיין היה לה הרבה מהכל ובשפע. הכרוז שלא התעייף, מדליות מסז׳, יוגורט, ארטיקים ותמרים. אין מילה אחת רעה לומר על האירגון והביצוע. פשוט מושלם.

אז איפה הבעיה? בראש, בראש של הרצים. יש שני סוגי ראשים. כאלה שלוקחים על עצמם את מלא האחריות לריצה שלהם וכאלה שהופכים לראש קטן וסומכים בכל על המארגנים. אבל. אבל אין אף מארגן שיכול להיכנס לראש הקטן ולא רק כי אין שם מקום. הראש הקטן עובר מהר מדי מהכורסא והצ׳יפס אל המרתון. הוא עושה צ׳יק צ׳ק את האימונים הפורמלים, מסמן וי בתכנית. הוא מרגיש טוב מאד עם עצמו. רק דבר אחד הוא לא הספיק ללמוד – לרוץ. ריצה היא לא הרגליים, לא הריאות ולא הלב.
ריצה היא הקֶשב. להקשיב לכפות הרגליים והרבה לפני תחושת הנימול להניח את הרגל על הקרקע קצת אחרת; כמה עשרות צעדים על הצד, או כפת הרגל וחזרה לצעד הרגיל. לשמוע את התאומים גונחים ואת הארבע ראשי צועקים ולדעת האם זאת אזעקת שווא או חלילה קריאת אמת. חסר מלח? הגוף יודע, נוזלים, גליקוגנים? הכל מתועד. אבל אם אתה חרש, שוטה או חסר ניסיון איך תדע? נעלה למעלה אל הקופסא המרכזית. אם אתה כמוני וכמו המוני רצים שונא לעשות תרגילי בטן, מזניח את האלכסונים, לא מתייחס למקרבים ופתאום אי שם בשני שליש הריצה אתה מרגיש שחלק הגוף העליון שוקע אל התחתון כאילו אין מרכז הגוף – סימן שהבעיות כבר כאן. אם הידיים כבר לא מניעות, הצוואר שלך ננעץ בתוך החזה, הראש מחובר לכתפיים ואת לא יודעת איך להרפות ולחזור ליציבה הנכונה והמשוחררת סביר מאד שמשהו כבר השתבש. ונסיים עם הפנים. אם הן לוהטות וההוא ליד אמר ״תשפוך מים אתה אדום״ ואם האף נוזל ואין לך כח אפילו להרים את היד ולנגב, והזיעה כבר הפסיקה לנבוע סימן שאת ואתה בצרות צרורות. רץ קשוב ומנוסה יודע לפרוש לפני הפינוי כי אחר כך זה יכול להיות קצת מאוחר מדי.

אין אף מוסד להשכלת הריצה הגבוהה שמלמד את זה חוץ מהזמן הארוך, הסבלנות האינסופית והקילומטרים ללא תהילה שצריך לצבור מהם כמה שיותר. צריך המון אימונים – זה ברור. והרבה מירוצים. כדי לדעת איך להרגיע את ההתרגשות של הזינוק, איך לעשות חימום לא שורף אלא מכין, איך לא להגרר אחרי הרגליים של האחרים ולרוץ בדיוק כמו שתכננת בלי שכל אלה שסביב יקבעו לך את הקצב בלי שליטה. ואיך עוברים את הקטע המבעס שתמיד מופיע בקילומטר השישי של מירוצי ה 10, וב 17 של החצי ואי שם מעבר ל 25 במרתון. נסיון כבר אמרנו? צריך לצבור אותו יקירי. ועד אז אתה סתם מתנפח. אז תרגיע.

ובחזרה אל סוגיית האחריות. אין רופא שיודע את מצבך ואף מאמן לא יכול לצפות הכל מראש והמארגנים, הרגולטורים והיזמים לא יכנסו לנעליים שלך כשהכל מתחרב. האחריות היא רק שלָך, ושלְך ושלי. ויש רק טופס אחד שצריך למלא לפני המירוץ – לא בריאותי ולא כסת״חי. רק הצהרה בת שורה אחת ״אני רץ על אחריותי המלאה ומודה למארגנים שאיפשרו לי״.

אגב,
כל מי שיש לו קרובי משפחה שיאשימו את כל העולם חוץ מאותו אם חלילה יקרה הרע מכל יוכרז מראש כ״פסול ריצה״.