(One day baby we'll be old, oh baby, we'll be old….. (Asaf Avidan

"אני? אני לא אעשה יותר שיאים אישיים"

באפריל 2013 אני מחליטה להתאמן "כמו שצריך" למרתון טבריה 2014. "את הולכת על שיא אישי?" שואלים אותי ואני צוחקת. השיא אישי האחרון, שעמד על 3:35, היה לפני 7 שנים ואני עוד רגע בת 45. "אני? אני לא אעשה יותר שיאים אישיים" אני עונה "אני מבוגרת מידי והתעייפתי. אני רוצה לרוץ טוב אבל אני לא מצפה שזה יהיה אפילו בתחום של השיא האישי ".

"אי אפשר לבד"

במהלך הקיץ אני בונה בסיס ובספטמבר מחליטה לרוץ את מרוץ "רואים רחוק" למרחק של 10 ק"מ כדי לראות איפה אני עומדת ומה המצב. מסתבר שאני עומדת במקום (הזמן, כידוע, ממשיך ללכת) והמצב לא מזהיר. לא נורא אבל לא מזהיר. בריצת שחרור אחרי המרוץ אני מצטרפת לכמה חברים ממועדון "הרוח השניה" ומדברת איתם על התוכניות לעתיד. מדברים על מרתון טבריה המתקרב ומסתבר שרוב החבר'ה בריצה הזו גם מתכוננים אליו. "למה לא תתאמני איתנו?" שואלת אתי איינר. אין לי תשובה מספקת או בכלל. "אי אפשר לבד" היא מוסיפה "אם את רוצה להתאמן טוב, צריך אנשים, צריך קבוצה, צריך ביחד".

בנסיעה הביתה אני כבר יודעת שאני מצטרפת ל"רוח השניה". זה בדיוק מה שאני צריכה, רוח שניה. כי הרוח הראשונה שכחה מזמן ומי יודע? אולי איתם משהו יזוז.

 

"זה במקרה. הפעם אני מאטה. אני לא יכולה עוד פעם בקצב הזה"

אתי ויורם מספקים הנחיה מקצועית לעילא וליווי מנטאלי נדיר והקבוצה נותנת פרגון ברמות אדירות ובלתי רגילות. וכך במהלך חודשים אוקטובר, נובמבר ודצמבר הכל מתחיל להתחבר. האימונים נראים כמו שהיו נראים פעם ואפילו יותר טוב. קצבי האימון לא רק שמפתיעים אותי אלא מכניסים אותי לשוק. "לא יכול להיות" אני אומרת לעצמי שוב ושוב. בודקת את הגארמין שוב ושוב. מי זאת הרצה הזאת? מה זה הקצבים האלה? האם יתכן שבלי משים הזמן חזר לאחור?
בכל אימון, אחרי כל אינטרוואל, אני אומרת לאתי שאני לא יודעת מאיפה באו הקצבים האלה. "זה במקרה" אני מתרצת ומסבירה שבאינטרוואל הבא, באימון הבא, בארוכה הבאה, זה יהיה לאט יותר. אתי מתחילה לגלגל עיניים בכל פעם שאני אומרת "הפעם אני מאטה. אני לא יכולה עוד פעם בקצב הזה". כי היא מאמינה במה שאני הפסקתי להאמין מזמן. שאני לא ואני כן. היא מאמינה מספיק בשביל שתינו.

"אתה באמת חושב שאני יכולה?"

הלילה שלפני המרתון מגיע. אני בטבריה עם כל החברים והקבוצה והבלגן. שלום-שלום, חיבוקים, התארגנות ולחצים של מוכנות למאמץ. הקצב נקבע אבל זה עדיין נראה לי דמיוני. אני תופסת את יורם ברגע של שקט, בצד. מפנה אליו מבט ושואלת אותו, מוכנה לגמרי שהוא יגיד לא: "אתה באמת חושב שאני יכולה? זה נראה לך אפשרי?". יורם לא מבין לרגע מה אני שואלת ואז עונה לי באופן טיפוסי, בשקט, בפשטות, בלי פאתוס. "כן".

"במרתון אי אפשר אף פעם לדעת"

עומדים על קו הזינוק של המרתון. הייתי כאן על קו הזינוק של טבריה כבר 6 פעמים בעבר וזו לי הפעם השביעית על המסלול הזה ומרתון מספר 11 בסך הכל. אני יודעת הפעם שעשיתי הכל כדי להגיע לכאן. עמלתי במשך חודשים, השקעתי באימונים; קילומטרז', אימוני מהירות, ארוכות רציניות. עשיתי כל מה שלאל ידי. נתתי את הנשמה, את הגוף, את הזמן. אנשים מתנועעים בעצבנות קלה. מישהו שואל אותי לקצב ואני אומרת "אני אתחיל קצת יותר לאט מ-5 דק"מ ונראה איך ילך. השאלה אם תהיה רוח. חוצמזה, אתה יודע, במרתון אי אפשר אף פעם לדעת. אני אקבל החלטה אחרי עין גב ונראה לאן הרוח נושבת". אני צוחקת קלות על הבדיחה שלי…. ומתחילים!
בהתחלת המרתון אני רק נהנית. מרוצה מזה שאני שם ומרגישה טוב. החצי הראשון של המרתון עובר במהירות, כמו שידעתי שהוא יעבור. אני רצה עם שותף האימונים שלי גבי, שהוא בשבילי סמל היציבות. אבל אני מרגישה ש-5 דק"מ לא בא לי בנוחות. אני מתפשרת על טיפה פחות. 5:05 ושניה-שתיים מטה. כאן זה מרגיש לי נוח ואני יודעת, כמרתוניסטית לא-מהיום שהעבודה המהותית עוד לפניי. יכולים לקרות הרבה דברים בקילומטרים האלה שהם מצד אחד משמעותיים ומצד שני שקרנים.
בפניה לעין גב מגיעה רוח ואני מרגישה אותה היטב. היא מסיטה אותי מהתוכנית וגורמת לי לאבד את הריכוז. אני מחליטה שכרגע הדבר הנכון יהיה לא להילחם בה ולהאט קצת, שתיים-שלוש שניות לקילומטר. רק כדי לא לשלם מחיר גבוה מידי אחר כך. אני חושבת על השיער שלי. אני מרגישה את הקוקו שלי מתבדר ברוח ואני משתעשעת במחשבה שלנשים יש דרך לדעת כמה רוח יש לפי כמה זה הורס להן את הקוקו. אני מאטה לפי הנחיות הקוקו. גם כן שיטה לקביעת קצב מרתון….

"לא יהיה לי קיר"

אחרי הסיבוב בעין גב אני מרגישה הקלה. אחר כך מסתבר שהרוח שם היא קצת גבית אבל בוודאי שלא חזיתית או צידית. מבלי לדעת למה, אני מרגישה פתאום טוב. הגעתי עד לכאן ויש רק עוד חצי עד שאני אחזור לטבריה. אני מגבירה קצת ואז מנסה להזהיר את עצמי מפני הגברות וקירות שעלולים לצוץ בעוד כ-10 ק"מ. "לא!" אני נוזפת בעצמי "לא יהיה לך קיר היום!". אני מחליטה ללחוץ קצת. זה מצחיק אותי איך הגברה של משהו כמו 2-3 שניות לקילומטר מרגיש במרתון כמו מהירות של אינטרוואלים. אני שומרת על שליטה.
בתחנת מים בק"מ ה-27 באזור של תחנת הדלק של דור אלון בקבוק מים שמושיט לי מתנדב נחמד וחייכן נופל על הקרקע ואני מנסה להתכופף להרים אותו. ההתכווצות שתופסת אותי בתאומים מסבירה לי שאין מצב שאני עוצרת או מאטה עכשיו ואני ממשיכה קדימה. "עוד 15 ק"מ וזה נגמר" אני אומרת לעצמי ומיד צוחקת על עצמי. 15 ק"מ זה המון.

"רצית שיא אישי?"

אם קילומטרים 21-30 עברו מהר ותוך הגברה נוחה, קילומטרים 31-36 מתאפיינים בשמירה על קצב ההגברה ובמאבק מנטאלי. אני מפחדת להישאר עם ההגברה, מפחדת שזאת תהיה טעות. מצד שני אני מרגישה שאני יכולה לקצב הזה ולמרות שזאת עבודה אני לא מרגישה שעדיף היה לו היה מחכה לי כאן אמבולנס. זה בסדר בסך הכל. "הכל בסדר" אני אומרת לעצמי "בואי נשמור את המשברים לאחר כך". אני צופה משבר, אני צופה קושי, אני צופה התמוטטות.
קילומטר 36 מגיע ואני אומרת לעצמי ש"יאללה, עוד 6 ק"מ!" אבל האמת היא שאלו 6 ק"מ שמרגישים כמו חצי מרתון. כאן מתחיל שלב המשא ומתן. "תשמרי על הקצב בק"מ הזה ובק"מ הבא תאטי קצת". "תמשיכי לרוץ כרגע ועוד מעט תראי את טבריה". "אם את תרוצי טוב עכשיו תשמחי בסוף". אני מצחיקה את עצמי. כל הדיבור המחזק הזה על איך אני ארגיש בסוף מתאדה כמו אלכוהול מיין בזמן בישול. את מי זה מעניין איך אני ארגיש בסוף? קשה לי כאן ועכשיו!
אבל המשא ומתן בכל זאת עובד. בכל קילומטר אני שומרת לעצמי את זכות ההאטה לקילומטר הבא. בכל קילומטר אני אומרת לעצמי שעוד מעט, עוד רגע קט, אני אוכל לספור בחצאי קילומטר את המרחק שנישאר. בכל קילומטר אני מבטיחה לעצמי פרסים מופרכים אם רק אני לא אוותר עכשיו.
והנה הק"מ ה-40! סטנלי קורמן רץ איתי כמה מאות מטרים ואומר לי שאני חזקה. חברים שונים מעודדים לאורך הדרך אומרים לי ש"קדימה!" ו"את עושה את זה!" ו"יאללה, זה נגמר!".

 

ואז אני רואה את אתי בק"מ ה-41….
אני מרגישה כאילו השרירים שלי נקרעים מעל הרגליים שלי והריאות עומדות להתפוצץ. אני מרגישה כמו 200 המטר האחרונים של אינטרוואל של 1,200 מטר. אני מרגישה שאני עושה הכל כדי לא לאבד את הקצב. אני מרגישה שאני הולכת עוד רגע למות.
ואז אני רואה את אתי בק"מ ה-41….
ואתי מעודדת, צועקת בכל כוחה והמילים שלה לאורך החודשים האחרונים עולים לי בראש ואתי אומרת את המילים שדוחפות אותי קדימה עד לסיום. "רצית שיא אישי?" אתי צועקת "אז יאללה! לרוץ!". ואני נזכרת באימונים באצטדיון ואני נזכרת בחודשים האחרונים ואני מנסה להדחיק כמה הכל כואב לי ו… יאללה, אני רצה.
והנה קו הסיום! והנה זה בא! והנה זה נגמר!

3:32:44 (זמן אישי) ונגטיב ספליט של דקה וקצת.

לקח לי 11 מרתונים להגיע לכאן. לקח לי ריצה של יותר מעשור להגיע לזה. לקח לי אימונים בחברת אנשים נפלאים ובהנחיית מאמנים נהדרים לעשות את זה. זה נראה כאילו זה לקח הרבה זמן והרבה מאמץ אבל זה כלום. כלום לעומת ההרגשה הזאת שתישאר לי עוד הרבה זמן. שאסור לוותר. שצריך אמונה. שאי אפשר לבד. שצריך לפעמים אנשים שיאמינו מספיק גם בשבילך. שתמיד יש סיכוי כשרוצים ומוכנים לעשות את מה שצריך. שאי אפשר לדעת מה יכולים עד שמנסים, באמת מנסים. שכשזה נכון, כשיש את התנאים הנכונים והאנשים הנכונים, כדאי להמשיך ולבדוק מהו הגבול של האפשרי. שיום אחד, אולי ממש עוד מעט, אני באמת אהיה מבוגרת מידי. אבל גם אם זה יהיה מחר, היום הזה הוא לא היום….