סיפור מרתון טבריה 2014 / רונה זמיר

(One day baby we'll be old, oh baby, we'll be old….. (Asaf Avidan

"אני? אני לא אעשה יותר שיאים אישיים"

באפריל 2013 אני מחליטה להתאמן "כמו שצריך" למרתון טבריה 2014. "את הולכת על שיא אישי?" שואלים אותי ואני צוחקת. השיא אישי האחרון, שעמד על 3:35, היה לפני 7 שנים ואני עוד רגע בת 45. "אני? אני לא אעשה יותר שיאים אישיים" אני עונה "אני מבוגרת מידי והתעייפתי. אני רוצה לרוץ טוב אבל אני לא מצפה שזה יהיה אפילו בתחום של השיא האישי ".

"אי אפשר לבד"

במהלך הקיץ אני בונה בסיס ובספטמבר מחליטה לרוץ את מרוץ "רואים רחוק" למרחק של 10 ק"מ כדי לראות איפה אני עומדת ומה המצב. מסתבר שאני עומדת במקום (הזמן, כידוע, ממשיך ללכת) והמצב לא מזהיר. לא נורא אבל לא מזהיר. בריצת שחרור אחרי המרוץ אני מצטרפת לכמה חברים ממועדון "הרוח השניה" ומדברת איתם על התוכניות לעתיד. מדברים על מרתון טבריה המתקרב ומסתבר שרוב החבר'ה בריצה הזו גם מתכוננים אליו. "למה לא תתאמני איתנו?" שואלת אתי איינר. אין לי תשובה מספקת או בכלל. "אי אפשר לבד" היא מוסיפה "אם את רוצה להתאמן טוב, צריך אנשים, צריך קבוצה, צריך ביחד".

בנסיעה הביתה אני כבר יודעת שאני מצטרפת ל"רוח השניה". זה בדיוק מה שאני צריכה, רוח שניה. כי הרוח הראשונה שכחה מזמן ומי יודע? אולי איתם משהו יזוז.

חלק מחברות קבוצתי

 

"זה במקרה. הפעם אני מאטה. אני לא יכולה עוד פעם בקצב הזה"

אתי ויורם מספקים הנחיה מקצועית לעילא וליווי מנטאלי נדיר והקבוצה נותנת פרגון ברמות אדירות ובלתי רגילות. וכך במהלך חודשים אוקטובר, נובמבר ודצמבר הכל מתחיל להתחבר. האימונים נראים כמו שהיו נראים פעם ואפילו יותר טוב. קצבי האימון לא רק שמפתיעים אותי אלא מכניסים אותי לשוק. "לא יכול להיות" אני אומרת לעצמי שוב ושוב. בודקת את הגארמין שוב ושוב. מי זאת הרצה הזאת? מה זה הקצבים האלה? האם יתכן שבלי משים הזמן חזר לאחור?
בכל אימון, אחרי כל אינטרוואל, אני אומרת לאתי שאני לא יודעת מאיפה באו הקצבים האלה. "זה במקרה" אני מתרצת ומסבירה שבאינטרוואל הבא, באימון הבא, בארוכה הבאה, זה יהיה לאט יותר. אתי מתחילה לגלגל עיניים בכל פעם שאני אומרת "הפעם אני מאטה. אני לא יכולה עוד פעם בקצב הזה". כי היא מאמינה במה שאני הפסקתי להאמין מזמן. שאני לא ואני כן. היא מאמינה מספיק בשביל שתינו.

"אתה באמת חושב שאני יכולה?"

הלילה שלפני המרתון מגיע. אני בטבריה עם כל החברים והקבוצה והבלגן. שלום-שלום, חיבוקים, התארגנות ולחצים של מוכנות למאמץ. הקצב נקבע אבל זה עדיין נראה לי דמיוני. אני תופסת את יורם ברגע של שקט, בצד. מפנה אליו מבט ושואלת אותו, מוכנה לגמרי שהוא יגיד לא: "אתה באמת חושב שאני יכולה? זה נראה לך אפשרי?". יורם לא מבין לרגע מה אני שואלת ואז עונה לי באופן טיפוסי, בשקט, בפשטות, בלי פאתוס. "כן".

"במרתון אי אפשר אף פעם לדעת"

עומדים על קו הזינוק של המרתון. הייתי כאן על קו הזינוק של טבריה כבר 6 פעמים בעבר וזו לי הפעם השביעית על המסלול הזה ומרתון מספר 11 בסך הכל. אני יודעת הפעם שעשיתי הכל כדי להגיע לכאן. עמלתי במשך חודשים, השקעתי באימונים; קילומטרז', אימוני מהירות, ארוכות רציניות. עשיתי כל מה שלאל ידי. נתתי את הנשמה, את הגוף, את הזמן. אנשים מתנועעים בעצבנות קלה. מישהו שואל אותי לקצב ואני אומרת "אני אתחיל קצת יותר לאט מ-5 דק"מ ונראה איך ילך. השאלה אם תהיה רוח. חוצמזה, אתה יודע, במרתון אי אפשר אף פעם לדעת. אני אקבל החלטה אחרי עין גב ונראה לאן הרוח נושבת". אני צוחקת קלות על הבדיחה שלי…. ומתחילים!
בהתחלת המרתון אני רק נהנית. מרוצה מזה שאני שם ומרגישה טוב. החצי הראשון של המרתון עובר במהירות, כמו שידעתי שהוא יעבור. אני רצה עם שותף האימונים שלי גבי, שהוא בשבילי סמל היציבות. אבל אני מרגישה ש-5 דק"מ לא בא לי בנוחות. אני מתפשרת על טיפה פחות. 5:05 ושניה-שתיים מטה. כאן זה מרגיש לי נוח ואני יודעת, כמרתוניסטית לא-מהיום שהעבודה המהותית עוד לפניי. יכולים לקרות הרבה דברים בקילומטרים האלה שהם מצד אחד משמעותיים ומצד שני שקרנים.
בפניה לעין גב מגיעה רוח ואני מרגישה אותה היטב. היא מסיטה אותי מהתוכנית וגורמת לי לאבד את הריכוז. אני מחליטה שכרגע הדבר הנכון יהיה לא להילחם בה ולהאט קצת, שתיים-שלוש שניות לקילומטר. רק כדי לא לשלם מחיר גבוה מידי אחר כך. אני חושבת על השיער שלי. אני מרגישה את הקוקו שלי מתבדר ברוח ואני משתעשעת במחשבה שלנשים יש דרך לדעת כמה רוח יש לפי כמה זה הורס להן את הקוקו. אני מאטה לפי הנחיות הקוקו. גם כן שיטה לקביעת קצב מרתון….

"לא יהיה לי קיר"

אחרי הסיבוב בעין גב אני מרגישה הקלה. אחר כך מסתבר שהרוח שם היא קצת גבית אבל בוודאי שלא חזיתית או צידית. מבלי לדעת למה, אני מרגישה פתאום טוב. הגעתי עד לכאן ויש רק עוד חצי עד שאני אחזור לטבריה. אני מגבירה קצת ואז מנסה להזהיר את עצמי מפני הגברות וקירות שעלולים לצוץ בעוד כ-10 ק"מ. "לא!" אני נוזפת בעצמי "לא יהיה לך קיר היום!". אני מחליטה ללחוץ קצת. זה מצחיק אותי איך הגברה של משהו כמו 2-3 שניות לקילומטר מרגיש במרתון כמו מהירות של אינטרוואלים. אני שומרת על שליטה.
בתחנת מים בק"מ ה-27 באזור של תחנת הדלק של דור אלון בקבוק מים שמושיט לי מתנדב נחמד וחייכן נופל על הקרקע ואני מנסה להתכופף להרים אותו. ההתכווצות שתופסת אותי בתאומים מסבירה לי שאין מצב שאני עוצרת או מאטה עכשיו ואני ממשיכה קדימה. "עוד 15 ק"מ וזה נגמר" אני אומרת לעצמי ומיד צוחקת על עצמי. 15 ק"מ זה המון.

"רצית שיא אישי?"

אם קילומטרים 21-30 עברו מהר ותוך הגברה נוחה, קילומטרים 31-36 מתאפיינים בשמירה על קצב ההגברה ובמאבק מנטאלי. אני מפחדת להישאר עם ההגברה, מפחדת שזאת תהיה טעות. מצד שני אני מרגישה שאני יכולה לקצב הזה ולמרות שזאת עבודה אני לא מרגישה שעדיף היה לו היה מחכה לי כאן אמבולנס. זה בסדר בסך הכל. "הכל בסדר" אני אומרת לעצמי "בואי נשמור את המשברים לאחר כך". אני צופה משבר, אני צופה קושי, אני צופה התמוטטות.
קילומטר 36 מגיע ואני אומרת לעצמי ש"יאללה, עוד 6 ק"מ!" אבל האמת היא שאלו 6 ק"מ שמרגישים כמו חצי מרתון. כאן מתחיל שלב המשא ומתן. "תשמרי על הקצב בק"מ הזה ובק"מ הבא תאטי קצת". "תמשיכי לרוץ כרגע ועוד מעט תראי את טבריה". "אם את תרוצי טוב עכשיו תשמחי בסוף". אני מצחיקה את עצמי. כל הדיבור המחזק הזה על איך אני ארגיש בסוף מתאדה כמו אלכוהול מיין בזמן בישול. את מי זה מעניין איך אני ארגיש בסוף? קשה לי כאן ועכשיו!
אבל המשא ומתן בכל זאת עובד. בכל קילומטר אני שומרת לעצמי את זכות ההאטה לקילומטר הבא. בכל קילומטר אני אומרת לעצמי שעוד מעט, עוד רגע קט, אני אוכל לספור בחצאי קילומטר את המרחק שנישאר. בכל קילומטר אני מבטיחה לעצמי פרסים מופרכים אם רק אני לא אוותר עכשיו.
והנה הק"מ ה-40! סטנלי קורמן רץ איתי כמה מאות מטרים ואומר לי שאני חזקה. חברים שונים מעודדים לאורך הדרך אומרים לי ש"קדימה!" ו"את עושה את זה!" ו"יאללה, זה נגמר!".

אוטוטו נגמר ... !

 

ואז אני רואה את אתי בק"מ ה-41….
אני מרגישה כאילו השרירים שלי נקרעים מעל הרגליים שלי והריאות עומדות להתפוצץ. אני מרגישה כמו 200 המטר האחרונים של אינטרוואל של 1,200 מטר. אני מרגישה שאני עושה הכל כדי לא לאבד את הקצב. אני מרגישה שאני הולכת עוד רגע למות.
ואז אני רואה את אתי בק"מ ה-41….
ואתי מעודדת, צועקת בכל כוחה והמילים שלה לאורך החודשים האחרונים עולים לי בראש ואתי אומרת את המילים שדוחפות אותי קדימה עד לסיום. "רצית שיא אישי?" אתי צועקת "אז יאללה! לרוץ!". ואני נזכרת באימונים באצטדיון ואני נזכרת בחודשים האחרונים ואני מנסה להדחיק כמה הכל כואב לי ו… יאללה, אני רצה.
והנה קו הסיום! והנה זה בא! והנה זה נגמר!

3:32:44 (זמן אישי) ונגטיב ספליט של דקה וקצת.

לקח לי 11 מרתונים להגיע לכאן. לקח לי ריצה של יותר מעשור להגיע לזה. לקח לי אימונים בחברת אנשים נפלאים ובהנחיית מאמנים נהדרים לעשות את זה. זה נראה כאילו זה לקח הרבה זמן והרבה מאמץ אבל זה כלום. כלום לעומת ההרגשה הזאת שתישאר לי עוד הרבה זמן. שאסור לוותר. שצריך אמונה. שאי אפשר לבד. שצריך לפעמים אנשים שיאמינו מספיק גם בשבילך. שתמיד יש סיכוי כשרוצים ומוכנים לעשות את מה שצריך. שאי אפשר לדעת מה יכולים עד שמנסים, באמת מנסים. שכשזה נכון, כשיש את התנאים הנכונים והאנשים הנכונים, כדאי להמשיך ולבדוק מהו הגבול של האפשרי. שיום אחד, אולי ממש עוד מעט, אני באמת אהיה מבוגרת מידי. אבל גם אם זה יהיה מחר, היום הזה הוא לא היום….

 

13 thoughts on “סיפור מרתון טבריה 2014 / רונה זמיר”

  1. רונה יקרה,
    לפני כשנה פגשתי אותך עם עוד כמה חברים בריצה בואדי ורצתי איתכם כברת דרך.
    הייתי רחוקה מלהיות בשיאי ובכל זאת הקצב היה לי איטי מדי ונפרדתי מכם אחרי זמן מה.
    אתמול רצנו יחד בהר איתן ונאלצתי "להיאבק" כדי להחזיק איתך בעליות…
    אם יש לי ולו חלק קטן בשינוי הזה, אז בורכתי!
    לפני מספר חודשים, קיבלת שתי החלטות אמיצות: האחת, לתת לעצמך צ'אנס לבדוק כמה מהר את יכולה לרוץ.
    זו החלטה אמיצה, כי יחד עם הסיכוי להצליח תמיד קיים גם הסיכוי להיכשל. הרבה אנשים חוששים מהכישלון ומעדיפים בשל כך להימנע מלנסות לתת סיכוי להצלחה, אבל לא את!
    והשניה היתה, לתת ליורם ולי ולחברי הרוח השניה להיות שם בשבילך. זו החלטה אמיצה, כי את מאמנת ריצה בעצמך (נפלאה לדעתי!) רצה ותיקה עם המון ידע וניסיון. את גם אישה חזקה ועצמאית במחשבה ובמעשה וזה לא קל לאדם כמוך לסמוך על מישהו אחר, לשחרר, לתת אמון ולבטוח. אבל את עשית זאת! וצריך הרבה ביטחון עצמי בשביל זה.
    אני מודה לך על הצ'אנס שנתת לכולנו, להיות שם בשבילך! ועל כל הדברים החשובים לעין ערוך שהבאת איתך: שותפות דרך, תמיכה, פירגון, שימחת חיים, נאמנות ואהבה ויותר מהכל חברות נפלאה!
    אני גאה בך כל כך!
    לחיי המשכם של כל הדברים הנפלאים!
    אה…ושיאים…?! נו טוב…שיהיה גם שיאים… 😉

  2. רונה יקרה,

    יפה מאוד, איזה כיף,
    אבל זו לא מהירות הרוח שהרסה לך את הקוקו, –
    זו לגמרי מהירות אחרת!!!
    בהצלחה ובהנאה בהמשך.

    אלחנן.

  3. כיף לקרוא אותך כמו שכיף לדבר איתך :). כבוד על תהליך מדהים ואמיץ ועל ריצה מעוררת השראה!

  4. הכי חשוב שהיתה החלטה,ואח"כ תמיכת מאמנים,קבוצתיות,אמונה ,ובסוף-עקביות והתמדה ביום הקובע.
    כל הכבוד על הכתיבה מעוררת ההשראה.

  5. רק חבל שלי לקח כמעט שבועיים להגיב…

    איזה סיכום מרגש, קולח, מצחיק ומרגש! במספר החודשים הלא גדול כל כך שאנחנו מכירים הפכת לאושיה. כמה שאת קטנה וצנועה – ככה את חזקה. והאמת לא הערכתי עד כמה לפני המרתון הזה. היו עליות וירידות באימונים לקראת. התלהבת והופתעת ממה שהצלחת להוציא באימונים הטובים, ודאגת ובכית כשהגוף איכזב באימונים הלא טובים. אבל זה כל כך אנושי וכל כך את. ולמרות החששות והטלטולים הלכת על כל הקופה (והתמונה התחתונה מראה בדיוק את הנחישות שלך), וכמו גדולה דפקת את המרתון של החיים שלך. ועל זה מגיע לך פשוט כל הכבוד!

    ועכשיו אל תתחילי לעוף על עצמך. הוכחת שיש לשאוף ליעדים חדשים – אז יאללה עבודה! מה שכן, בגלל שתכל"ס לא התאמנת במועדון כל כך הרבה זמן – אני בטוח במאה אחוזים שזה לא השיא הסופי שלך. אין לי שום ספק בכך.

  6. איזה יופי של תיאור. הנחישות שלך מעוררת השראה. מאוד הזדהתי עם הקשיים שהיו לך בקילומטרים האחרונים של המרתון. קשה להסביר את זה לאנשים שלא עברו את זה בעצמם אבל את עשית כאן עבודת כתיבה נפלאה.
    זה בעצם סיפור על הצבת רף גבוה ועבודה קשה ומתמשכת להשגת המטרה. היוונים סברו שספורט מחזק את האופי. רואים אצלך שזה אכן ככה. יש לך את כל הסיבות להיות גהה בעצמך על ההישג הזה ואת תיארת את זה בבלוג שלך הכי יפה

  7. יקרים ויקרות שלי!
    אין לי מילים להביע את ההערכה שלי למילות הפירגון, החום והאהבה שלכם!
    המחמאות הם מעל ומעבר!

    תודה לכם! (על זה ועל זה שאתם שם….)

  8. כבר יומיים שאני חורק שיניים בלנסות למצוא את המילים הנכונות, שיביעו את רגשי ההערכה/הערצה ובו בזמן, יתקרבו לסגנון הכתיבה המופלא. נשברתי!! אין לי משהו שיתקרב לסגנון הכתיבה של רונה ולכן אבטא את הערכתי במילים פשוטות (שלא לומר שפת שוק..):
    רונה – את גדולה. את ענקית. אין עלייך. את מביאה איתך לקבוצה כ"כ הרבה מעבר לכישרון ריצה ומצאתי את עצמי לא פעם מהרהר, האם הצירוף של רונה וזמיר זה מקרי? נבואה שהגשימה את עצמה? את מחייכת וצוחקת ושרה ומדביקה את כל הסובבים אותך במצב רוח מרומם.
    כיף וכבוד גדול להיות איתך בקבוצה. חולים עלייך..

  9. ואאו ניר! הצלחת מעל ומעבר…
    לשמוע ממישהו כמוך שלא מרבה במילים דברים כל כך נכונים שיוצאים מהלב.
    אותי ריגשת!

  10. ניק, גם אותי ריגשת!
    אני כבר מתפדחת להגיד עוד פעם תודה אבל תודה!!!!!

    (ודרך אגב, זמיר זה סוג של שם משפחה שהומצא… כשהתחתנתי היה לי ולבעלי דאז וויכוח על שינוי שם המשפחה שלי (הקודם שלי היה מלקמן והוא היה זינגר) בסוף הפשרה היתה שנעשה עיברות לשם משפחה שלו. היו לי כמה אפשרויות והוא קיבל את הבחירה וזמיר היה העדיף עליו. בסוף זה זכה לביקורות חיוביות והיו עוד כמה בני דודים שלו שגם שינו לזמיר. כשהתגרשתי אהבתי כל כך את השם שלא עלה על דעתי לא להשאיר אותו….)

  11. רונה נפלאה.
    מרתון זאת לא רק ריצה, אפילו לא רק דרך חיים. מרתון זה קו אופי. משהו שפתאום צומח מתוכך והנה את סובלנית וארוכה לא רק על המסלול. מוצאת את הסבלנות לחכות, לא מפחדת להיות ביחד, יודעת איך להתמודד לבד. את כל אלה ראינו נולד אצלך במהלכה של כל העונה. והתנועה הכל כך אלגנטית שלך, לא רק התנועה על המסלול, עם הראש והקוקו, עם המבט הנעוץ קדימה והנחישות. אלא התנועה משולי המסלול אל מרכזו של המועדון. במובנים רבים את אחת הרוחות הראשונות שלנו. הדוגמא האישית, הגישה והאנושיות הפכו את כולנו לאוהביך. או כמו שאומרים במקומות אחרים ׳באנו בשביל לרוץ ונשארנו בגלל הרונה׳.
    וסיכומך כשמך – זימרה ורינה. מוסיקה נעימה לאוזן. תודות ואהבות.

  12. רונצ'וק. חברים מהעבודה שלי התעניינו במפגש שעשינו וביקשו לראות תמונות. תגובה ראשונה וכמעט מיידית של כולם הייתה "החברה האלה נראים די רגילים" למי שלא רץ יש איזושהי תבנית חשיבה על ספורטאים בכלל ורצי מרתון בפרט…..
    זה די הצחיק אותי מכיוון שאני חושב שאנו ממש לא רגילים, היכולת לעמוד באתגר הזה שנקרא מרתון ובאימונים לקראתו מעידים על עוצמות פיזיות ויכולות מנטאליות לא מוטלות בספק. וכשמדובר בשועלת קרבות ותיקה כמוך עם 11 מרתונים ברזומה, תרשי לי להגיד לך שהשגת כאן הישג עצום כזה שאת ראויה לו הן בגלל ההשקעה אך בעיקר בגלל האופי.
    תודה על ששיתפת אותנו בחוויה….

  13. חברים, אני כבר דומעת כאן…

    האמת היא שזה פשוט מאד פשוט…
    אני עושה את מה שכולכם עושים. את מה שכולנו עושים. יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, שנה אחר שנה.
    הפעם זה הלך לי. היו הרבה פעמים שלא. וכל מה שעשיתי הוא פשוט לנסות שוב. ושוב. עד שזה היה נכון.

    וכל מה שאתם מתארים שאני מביאה איתי, זה רק השתקפות שלכם, של הקבוצה, של האווירה המיוחדת שיש לנו.
    אני פשוט עושה את זה יותר בקול. אבל קל לאהוב ולהביא אהבה כי אתם מי שאתם.

    יש ימים שאני מגיעה הביתה ביום שלישי ואני חושבת שאיזה מזל ואיזה כיף שהגעתי הביתה. לא הביתה אחרי האימון, אלא הביתה לאימון. הביתה לקבוצה. הביתה לבית שלא ידעתי שיש לי עד שהגעתי אליו.
    ואיזה מזל ואיזה כיף לי שקיבלתם אותי בזרועות כ"כ פתוחות, עם החום והאהבה והאווירה שאתם מעניקים מכל הלב.
    והבית זה המקום שפורחים בו, כי בבית מרגישים הכי טוב והכי בטוח. להיכשל וגם להצליח….

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.


Warning: fsockopen() [function.fsockopen]: unable to connect to www.sweetcaptcha.com:80 (Connection timed out) in /home/u256530890/public_html/wp-content/plugins/sweetcaptcha-revolutionary-free-captcha-service/library/sweetcaptcha.php on line 81