מרתון ברלין 2013 / אוהד איסר

אוהד

זהו, זה הסתיים לפני חמישה ימים. מרגיש כל כך רחוק, כלא היה. אולי זו בעצם תחושתן של חוויות בלתי-נשכחות- אתה כל כך חושש לאבד אותן אי-שם במעמקי הזיכרון, לבל יחמקו להן בין שאר שלל החוויות.

אני מנסה להיזכר בשברירי שנייה, ברגעים קטנים-גדולים. זה לא קל עם החזרה לשגרת העבודה, שאינה כוללת כלל ריצות בשלב זה.

התלבטתי אם רצוי שאאמץ את הזיכרון פעם נוספת למען העלאת תחושות וזיכרונות על הכתב. בשביל עצמי אני חש שאין ממש צורך – יש לי תמונות עם החבר'ה לפני ואחרי המירוץ, ישנה המוסיקה שליוותה אותי במירוץ, ישנה המדליה ועוד מיני חפצים וסימנים שידאגו להשארת האירוע בזיכרון. ואז זה קרה-פתחתי במקרה את האתר של הקבוצה במקום את יומן האירועים. הוא היה שם, הביט עליי במבטו הכחול, "מרתון ברלין". אמרתי לעצמי-טוב, בטח אין שם מידע חדש, אבל אנחנו כבר פה, מה? לא ניכנס? משהו לא מסתדר, אני רואה שישנם 9 עמודי שרשור. זכרתי שהיה אולי עמוד אחד כשיצאתי מהארץ, וגם אותו ראיתי במקרה. ואז זה היכה בי שוב, כמו באותו היום – בנאדם אתה לא היית שם לבד וזוהי חובתך לשתף את אלו שהיו איתך שם, גם אם לא פיזית. מי יודע? אולי תגרום להם לקום בוקר אחד בשלהי ספטמבר ולהחליט שהם רוצים לקחת חלק בחוויה הבלתי נשכחת הזו שנקראת "מרתון ברלין".

ההכנות ביום לפני

התחלתי לעיין בשרשור והנה אני רואה שוב לנגד עיניי את נקודת הזינוק ואת קובי ויובל לידי, כל אחד מרוכז בעצמו. לא אשכח את זה, בעוד הכרוז הגרמני רומז שהנה זה מתחיל בעוד כחצי דקה (בגרמנית כמובן לא קיימת המילה "כ…" – הכל מדוייק וברור. בתרגום לעברית תמיד ישנן מילים שמשתנות על פי ההקשר…) תפחתי על כתפו של יובל, שעמד לפניי, חיבקתי אותו ואיחלתי בהצלחה ואז פניתי לקובי, איש יקר מאוד שנוצרה בינינו חברות של ממש לאור האימונים המשותפים בסופי השבוע, באצטדיון ובשיחות יומיומיות שהנושא העיקרי שלהן לא היה האיום הגרעיני האיראני, ויסלח לנו ביבי. "התאמנת מעולה. המירוץ הזה שלך. תהנה", לחשתי לו. חשבתי עליו המון במירוץ, איש טוב שהחליט בחצי שנה האחרונה (ואף יותר) לתת את כול כולו להצלחתו במירוץ בקריטריונים שהציב לעצמו והציב רף אימונים מרשים ביותר, למרות הבדידות במרבית האימונים הקשים. הרגשתי שהצלחתו חשובה לי לא פחות מהצלחתי שלי. פשוט כל כך מגיע לו.

אוהד וקובי

זהו,זה עוד רגע מתחיל, הגוף חם ודרוך למרות הקור היחסי (כ-10 מעלות). אני משיל את גופיית הגטקעס המעופשת מהמילואים ומניח אותה במקום בו אוספים את החולצות של כולם לצדקה.בטח מסתובב לו כעת גרמני מבסוט עם "סוף טירונות יחידה" ומרגיש גאווה. לגבי הכפפות- אני מתלבט מה לעשות ובסוף מוריד אותן ונותן לקובי, שהעדיף ללבוש אותן.

ווילסון קיפסאנג לא רחוק מאיתנו (בנקודת הזינוק, רצוי לחדד, למי שהתעפץ לרגע בקריאה ונבהל). מזל שהכריחו אותו לעמוד יפה ובשקט כמו כולם בזינוק.

בום- יריית הזינוק של גברסילאסי האגדי. קיפסאנג וחבריו נורים כמו מלוע של תותח. ואני, אני לא באמת קולט שהנה, זה קרה, המירוץ אליו התכוננתי במשך כחמישה חודשים בשעות לא הגיוניות בעליל. אני מתכנס בעצמי, חמוש באוזניות ובאדישות לקורה מסביב ומתחיל לזמזם לעצמי בראש-"אתה יודע בדיוק מה צריך לעשות. אין מה להתרגש. שהשאר יעשו מה שבא להם". וכך הם אכן עושים…עוקפים אותי המוני אדם, בזה אחרי זה וברגליים קלילות. "שטויות, בזה אתה מעולה, בלהתרכז במה שאתה צריך לעשות כדי להצליח", אמרתי לעצמי. אתן לגוף להוביל ונראה בסוף הק"מ איפה אנחנו עומדים – אני ועצמי, השניים היחידים שרלוונטיים כרגע. "הדבר היחיד שקריטי כרגע הוא לשמור על שלווה וגם זה לא ממש קשה אז יאללה אפשר להתחיל ליהנות. מעניין איפה כל החבר'ה בארץ. הם בטוח עוקבים. רק שלא ייכנס שודד חס וחלילה לבית משפחת איינר- הם אפילו לא ישימו לב. אני יכול לשמוע את אתי עד לפה." מאותו הרגע אני מרגיש ויודע שכולכם איתי. לא יודע להסביר זאת, זו פשוט תחושה שמשתלטת על הגוף. לא מרגיש לבד, בניגוד לרבים אחרים במירוץ. רק בשביל זה היה שווה לבוא.

ק"מ עבר, 4:15 דק' – "וואלה. תיכננתי 4:05 אבל שטויות, ממש שטויות. הכי חשוב לא בכוח, בטח לא עכשיו. כנראה שזה מה שרוצה הגוף. ניתן לו. אחרי הכל, יום לפני ההגעה הייתי מצונן לגמרי. אני אולי כבר שכחתי מכך אך הגוף בטח שלא". ק"מ שני- 8:27 דק'. "בסדר גמור, העיקר שלא פתחתי מהר מדי. הגוף גם כנראה יודע ומרגיש משהו שאני אדע בהמשך". כבר בישראל הגדרתי לעצמי שלא מעניין אותי הק"מ הבודד ולכן השארתי גם בבית את הגרמין. אותי מעניין מה קורה בספליטים של 5 ק"מ. אם החלטתי על כך אז בארץ, ללא לחץ, כנראה שידעתי על מה אני מדבר. כל שנותר הוא באמת לדבוק בכך ולהאמין לעצמי שהחלטתי נכון עד לסוף המסלול.

 5 ראשונים – 20:31 דק'. ידעתי שזה יסתדר גם מבלי שאילחץ מהתחלה איטית. אני מהנהן באוויר עם הראש להסכמה עם עצמי שנהגתי נכון וכמה מהצופים משתוממים להם. ובינתיים, אי שם במשרדי אקסליבריס, נע לו יורם בחוסר נינוחות ורושם: "קצת מלחיץ. מבין 13 הרצים שאני עוקב אחריהם, היחיד שאין לו תוצאה ב-5 זה אוהד …" אני רק יכול לדמיין מה עבר לו ולאתי בראש באותו הרגע. הם בטח השתגעו מכעס כי סגרנו שאני יוצא מהשיחים אחרי 35 ק"מ ולא אחרי 5 בלבד. תזמון זה עניין של timing. באותו הרגע, בדיוק כמו באימונים, הייתי כולי שקוע באוזניות ומבסוט מהחיים. 10 מעלות, ברלין, המוני אנשים רצים ואינסוף אנשים בקהל שואגים. גבי היקר, עם שתי רגליים על הקרקע מרגיע בדרכו המיוחדת: "מלחיץ באמת. נחכה לספליט של ה- 10".

המירוץ ממשיך, אני בדרכי למגדל הטלוויזיה הגבוה באלכסנדרפלאץ. מרגיש טוב, כל הזמן חושש להתפתות לקצב מהיר מדי. שומר על עצמי. מרסן. אני יודע שהסיפור האמיתי מתחיל ב30-32 ק"מ. עד אז לא חושב על הגברות, אלא על שמירת כוחות במסגרת התוכנית שקבענו – אתי, יורם ואני. "וואו- האווירה מדהימה. זה לא נורמאלי". אני חושב בליבי שיהיה לי קשה להסביר לאתי ויורם ולשאר החברים את ההרגשה בסביבות ה 8 ק"מ, ואז אני מוצא את עצמי מוריד את האוזניות, מקשיב לקהל האדיר ומחייך בטיפשות. באותו הרגע אני יודע שעצם הורדת האוזניות תסביר את הכל. כמה ילדים, כמה צופים מדנמרק, משבדיה, מאיפה לא? מקפיד לשתות, לא מזניח אף תחנת שתייה למרות ההאטה הנגרמת מכך. אלחנן תמיד יהיה בראשי ברגעים אלה. אז, אי שם במרתון הראשון שלי בטבריה ב2011 הוא נהג לומר לי:" אתה רוצה טיפ חשוב? עזוב הכל, הכי חשוב זה לא לוותר על שתייה, גם אם אתה לא צמא. זה מה שאני יכול לתת לך כטיפ". מרגיש בקצב שיוט, כמו שרציתי, הנה עוד רגע קו ה-10. באותם רגעים גבי רושם: "אוהד 10 ק"מ 40:50 (02:52:16) עשה לנו התקף לב…" ואני בכלל לא התכוונתי לכך. הרגשה מעולה-אני בכיוון הנכון. לוקח ג'ל ראשון וממשיך.

אני יודע שאתי יושבת עכשיו וכוססת ציפורניים ומצד שני יודעת שאתן הכל. היא, מבחינתה מעדכנת באתר: "ילה, נקווה לטוב. הבחור קשוח!".  נכנסתי לעניינים, למרות שהכל עוד מרגיש מוזר מאוד. אני בעיקר מחכה כבר לחצי, מאוד מעניין איך ארגיש.

בין ה10 ל15 בקושי שאני זוכר משהו. אני יודע בדיוק איפה אני ומה אראה בהמשך כי למדתי את הציר, אבל אלו זמנים של חוסר משמעות מבחינתי – רק שיעברו. יורם, מבחינתו, נותן דיווח לקוני גם כן שמדגיש את התחושה בק"מ האלו – "אוהד 1:01:09 (2:52:00)". פה כבר חישובי הזמנים לא ממש מעניינים אותי – העיקר לשמור על הקצב. לא מסתכל בשעון. אני יודע שלחצי הדרך אני מתכנן להגיע ב 1:26:30. מרגיש שאני בכיוון. למרות שאיני מרגיש זאת באותו הרגע, ארז מפרגן: "הבחור הולך ומשתבח, כמו יין טוב.יאללה מלך". ויורם ואתי , כמו יורם ואתי, ישר מורידים לקרקע – "אנחנו כל כך בהתחלה שזה אפילו לא התחיל !" (יורם), "מוקדם לגמרי…, המלחמה מתחילה ב 32. עד אז זה בכלל לא משנה מה עושים" (אתי).אוי כמה שהם צודקים…

ק"מ 15-20 עוברים וחולפים להם.בנק' של ה 18 ק"מ קבענו קובי, יובל ואני שנחשוב אחד על השני, כי יש כאן כנסייה יפהפייה אליה התברברנו במקרה בלילה יומיים קודם לכן לאחר ערב פיצה מוצלח. אני משוכנע שהם עובדים יפה עכשיו. הם כל כך מפוקסים שאין סיכוי אחר. "איזה כיף, ישר אחרי זה נלך לדירה, ננוח קצת, נמשיך לצחוק כמו עד עכשיו  ובערב נאכל איזה שניצל וינאי טוב או סטייק עסיסי. וואו- מה עם צביקה? אפרופו שניצל, הוא בטוח עוקב עכשיו עם יורם. רק חסר לי שגבי ישמע שזו שאיפתי כרגע. אני יודע שהוא  כ"כ רוצה שאצליח. לא נעשה לו דווקא. טוב – נתפשר על כוסמין". לוקח ג'ל שני.

חשבו אחד על השני – אוהד, קובי ויובל

מרגיש בשליטה ולא מסתכל כמעט כלל על השעון. בדיעבד, באותם רגעים ממש מסתבר שהאיינרים חששו מאוד בשל האטה דרמטית, שכלל לא שמתי לב אליה. "אוהד ב-1:21:53 – האטה מסוימת (2:52:45)" נקווה שלא רמז לבאות" (יורם), "זה לא האטה מסויימת.
זה 45 שנ' ל 6 ק"מ!! זה לא טוב…"(אתי). טוב, בשביל זה הם פה, כדי להעיר אותי. עובדה שזה קרה.

21.1 ק"מ – חצי המרחק, 1:26:26. "מעולה! איזה יופי, בדיוק מה שרציתי, ועוד בלי לחשוב על זה יותר מדי ומבלי ללחוץ על הגוף". ובארץ בינתיים התגובות מעט שונות – "ובחצי 1:26:26 …"  (יורם). "Hold your horses" זאת המנטרה שעוברת בראשי. זה אפילו לא התחיל. רק בנק' ה-30 אני לוקח החלטה איך ממשיכים וחושב על הגברה אם יתאפשר. שמור על עצמך, תמשיך באותו הקצב, אתה בכיוון, הכל מעולה. ובינתיים הרבה רצים מגבירים ועוקפים אותי.שיעקפו. מוקדם, מוקדם, מוקדם מדי, לפחות בשבילי.

21.1-25 ק"מ: "אסור, אסור להגביר. תמשיך כמו שאתה". מוריד אוזניות ליהנות קצת מרעש הקהל. שדרת עצים בדרכנו לגן הזואולוגי. "גדול – מיקי מאוס יפני עוקף אותי", אני מזמזם בראש ומנסה לבדוק שאיני הוזה. מוקדם מדי גם להזיות. כן- אכן יפני מחופש למיקי מאוס נותן בראש. סחטיין. בטח הוא אומר לעצמו "קליל ונעים, קליל ונעים. ממש אגוזים". אני בשלי, מבסוט מהחיים ובינתיים בארץ – "אוהד 1:42:41 (2:53:18) – לצערי דעיכה משמעותית והולך להיות קשה מאד כעת …" (יורם), אז הוא על 4:10 אחרי שהוא התחיל על 4:05. "בוא נקווה שהוא הרגיש שזה מהר מדי והאיט בזמן ולא תחילתה של דעיכה. ילה אוהד, תחזיק מעמד!" (אתי). אוי, אם רק הייתם כמה ניסיתי לשמור על עצמי שלא להאיץ באותו הרגע…הייתם לבטח נרגעים.

25-30 ק"מ: "מוקדם, מוקדם. לא משנה כמה אתה מרגיש טוב אתה לא מגביר. תרצה להגביר- נראה אותך ב30-32 ק"מ. עד אז שב בשקט ותמשיך באותו הקצב". זה נשמע קל, אבל זה לא פשוט כשרואים עוד ועוד אנשים מגבירים לידך כשבמותניך עוד כוח רב. מבחינת זמנים אני כבר לא ממש יודע איפה אני עומד. מנסה לעשות חישוב בראש ורואה שאני בסביבות ה2:52-2:53. בסדר גמור. שם אני רוצה להיות כרגע. יאללה, תמשיך. ובינתיים אתי ממשיכה להיות מפוקסת – "טוב, עד ה 30 הוא שיפר ל 4:08.עכשיו מתחילה המלחמה… עוד שתי חמישיות…ילה אוהד, אתה חייב להחזיק מעמד…" ויורם גם הוא מעדכן – "אוהד שלנו קצת התאושש וחזר לקצב 4:08 דק"מ – 30 ק' ב-2:03:20 (2:53:29) – נחזיק אצבעות".

"עם כל הכבוד לי, מסתבר שידידנו קיפסאנג שבר את שיא העולם ברגעים אלו ממש. איזה ריסוק אדיר של שיא העולם . 2:03:23 בכזה יום מוצלח בברלין אין מצב שאוהד מפשל. יאללה אלוף" (ארז)

30-35 ק"מ: "זהו, הנה נק' ה-30, זה הזמן להחליט לאן אתה רוצה לקחת את המירוץ הזה. כוח יש" ואני מתחיל להגביר מעט. מתחילה עקיפה יפה של אנשים שדועכים אבל זה לא מה שנותן את המוטיבציה, אלא העובדה שאני מרגיש בסדר גמור, יודע שאני עומד בתוכנית שקבעתי ולא פחות חשוב מכך-יודע בדיוק איך נראית נק' ה-35 – הכנסייה שהופצצה במלחמת העולם השנייה ברח' ה"קודם", ממש ליד כולבו ה"קה-דה-ווה" היוקרתי. מה-35 ועד הסוף כבר רצתי יומיים קודם לכן עם קובי ויובל כשחרור, כך שאני יודע משם איך זה הולך להיראות עד הסוף. "וואלה, החלטה לא רעה זו הייתה לעשות את זה. שווה להמליץ לחבר'ה בארץ". מתלבט –"לקחת ג'ל שלישי או לא? טוב, נוותר, אני מרגיש טוב ומפחד שהוא יעמיס עליי יותר מדי. אחזיק עד הסוף בלי". אז זהו, שלא ממש…(ראה פרטים בקמ' 39).

35-40 ק"מ: "הנה הכנסייה, מעולה, למרות שמתחיל להיות קשה. נראה לי שהתחלתי הגברה מוקדם מדי. לא נורא-זה בידיים שלי ושום דבר לא ייקח את זה ממני עכשיו". הריצה כבר מתחילה להיראות הרבה פחות מרשימה בשלב הזה, הידיים מתעופפות להן מצד לצד בחוסר אלגנטיות מובהק אבל העיקר שהרגליים יזוזו כראוי. ק"מ 37 – "יאללה, עוד 5 לסוף. זהו- רשמית הוכרזה מלחמה. קשה, קשה אבל אפשרי. עזוב זמנים עכשיו, תן כל מה שיש לך. אין למה לשמור רזרבות". הק"מ מתקדמים באיטיות והשלטים המציינים את ההתקדמות בק"מ מסרבים להופיע. יש סיכוי שהורידו חלק מהם… והנה אני מגיע, מותש מאוד אבל בשליטה יחסית ולאחר האטה מסויימת לק"מ ה-39, 200 מ' מהדירה שלנו. מקום כל כך מוכר. איזה יופי. "שיט, לא מאמין" – ואז זה קרה. בשנייה אחת, ללא כל סימן מקדים, הגוף נעצר. ההמסטרינג של רגל ימין נתפס ואי אפשר להתקדם ס"מ. "אוקיי- לא קרה כלום. מתח אותו כמה שניות ותמשיך", וכך אני עושה. מנסה להמשיך ושוב, לאחר שנייה בדיוק, אותו הדבר. "לא יכול להיות-הכל בסדר. אין לך מה לדאוג. אז לא יהיה 2:53. שטויות. עכשיו אתה נלחם בכלל על כל תוצאה שהיא. אין מצב שכך יסתיים לו הסיפור. DNF לא בלכסיקון בכלל. לפחות לו בשלנו. אם לא תהיה ברירה, נזחל, אבל תהיה ברירה". למרבה הפלא זה לא הלחיץ אותי אלא חידד את שעליי לעשות על מנת להמשיך הלאה ולמזער נזקים. היה ברור לי שנדרש עוד מעט זמן למתיחה של השריר ולאחר מכן שלא אוכל לשוב לאותה המהירות בה הייתי באופן מיידי. נשענתי על הגדר של קהל הצופים האדיר עם יד אחת ועם השנייה מתחתי את השריר. "שטויות- נעבור את זה", וכך היה. לאט לאט חזרתי לרוץ, כאשר ישנו חשש תמידי שהמתיחה תחזור. ק"מ 40- "הנה רחוב ירושלים, אוטוטו, עם שני סלאלומים נוספים ברחובות מגיעים לאונטר דן לינדן". מרגיש מותש, הרגליים לוקחות אותי מעצמן, פלג הגוף העליון פשוט נשמע להן ונסחב כחסר חשק אחריהן. הן מרגישות שהסוף קרב ורוצות כבר להגיע אליו.

41 – הסוף: אוטוטו השדרה ומעבר לפינה יציץ לו שער בנדנבורג ההיסטורי הענק. "אין לך כוח, אני יודע, אבל זה גם לא ממש מעניין אותי כרגע. כולה ק"מ אחרון על אדי דלק, מה כבר ביקשתי ממך?" בשלב הזה אני אפילו לא יודע איפה אני עומד מבחינת התוצאה. איבדתי כדקה וחצי בגלל ההמסטרינג והחזרה לקצב המירוץ, ומאז לא ממשיך להיות קל יותר. "בוא, נעבור מתחת לגשר ואז נשארים עוד כ-300 מ' לסיום". המוני אנשים ברחוב מריעים ואני לא שומע דבר, אפילו לא את מחשבותיי. עובר בתוך השער ורואה את לוח התוצאות הענק שבסיום מתנוסס לו בגאון. 2:54 נראה לי שהופיע על המסך ביישורת האחרונה ואני מבין שהיעד כרגע הוא לנסות ולרדת את ה2:55. נותן את כל מה שיש לי ורואה איך אני והשעון הגדול מתווכחים בינינו. ככל שאני מתקרב אליו, כך הוא מצידו מרחיק אותי מיעדי.

2:55:12 – נגמר. זהו. אין יותר. וואו. "בסדר גמור, היה יכול להיגמר אחרת לגמרי. מרוצה מתוכנית הריצה שלך. היא הייתה טובה והיית סבלני כמו שאתה יודע". קשה לתאר. ברגע אחד נופלת עייפות אדירה על הרגליים. תוך שנייה מכסים אותי בניילון איכותי מפני הקור ומעניקים את המדליה. חביבים מאוד המתנדבים, לאורך כל הדרך. "טוב, נלך לחפש את קובי ויובל, נשתה איזו בירה וננוח קצת, עד הפעם הבאה".

המדליות שאחרי …

ובצורה פחות פיוטית זה נראה כך:

Split time of day

time

diff

min/km

km/h

5 km 09:05:38 00:20:31

20:31

04:07

14.63

10 km 09:25:57 00:40:50

20:19

04:04

14.76

15 km 09:46:16 01:01:09

20:19

04:04

14.77

20 km 10:07:00 01:21:53

20:44

04:09

14.47

Half 10:11:33 01:26:26

04:33

04:09

14.47

25 km 10:27:48 01:42:41

16:15

04:10

14.41

30 km 10:48:28 02:03:20

20:39

04:08

14.52

35 km 11:09:04 02:23:57

20:37

04:08

14.55

40 km 11:30:51 02:45:44

21:47

04:22

13.77

Finish 11:40:20 02:55:12

09:28

04:19

13.90

סיכום מבחינה מקצועית

תקופת האימונים

1. התנהלה כמתוכנן ובצורה טובה מאוד, ללא פציעות.

2. שינוי מ2 אימונים איכותיים באיצטדיון לאימון אחד בלבד והגברה בריצת סוף השבוע הארוכה היה חיובי מאוד מבחינתי, תרם לתחושת הביטחון והוריד עומס מהגוף.

3. ירידה קלה בריכוז הייתה ב6.8-12.8 בשל קטיף המנגו. לקח לגוף להתאושש משינוי השיגרה והעומס שהוטל עליו. הימנעות מכך כמובן הייתה מנטרלת את הנזק שנגרם.

4. אימונים עם רועי כפייסר סייעו רבות וכן הצמדות לקובי בחלק מהארוכות. עם זאת, עליי לשמור על עצמי בארוכות ולא להיסחף לקצבים מהירים מדי עבורי.

5. הקפדה על ריצות מדידה (10 ק"מ, 18 ק"מ) באצטדיון ותחרות חצי מרתון פארק הירקון תרמו. שווה לשקול בעתיד מבחינתי העלאת ריצת ה-16 באיצטדיון ל-20 לשיפור תחושת הביטחון.

6. הקפאת אימונים בשבוע של התחרות למספר ימים בשל הצטננות סייעה להתאוששות הגוף והייתה חיונית.

7. תוכנית המירוץ הייתה די ברורה ומאוד ריאלית. הורידה לחץ מיותר.

 הנסיעה למרתון והשהייה לפניו

1. טיסה ביום ה' כשהתחרות מתקיימת ביום א' הייתה החלטה נבונה. כך הגוף והנפש יכלו לנוח כראוי ולקיחת מספר החזה עברה באופן מהיר וללא עיכובים.

2. לינה בדירה שכורה עם חברים מהארץ שידרגה את התנאים לפני המירוץ בהיבט הקולינארי (ניתן לבשל ברמה גבוהה מבלי להיות תלויים במסעדות העמוסות טרם התחרות), בהיבט ההכנה המנטאלית (יש שקט ואין לחץ של לובי במלון) ובהיבט המיקום (כ-700 מ' מנק' הזינוק).

3. יש להפחית את כמות ההליכה והריצות טרם התחרות. בימים ה' וו' הייתי על הרגליים יתר על המידה וביצעתי ריצות של כשעה (בשל תחושת אי-הנוחות שנבעה מההתאוששות מהמחלה).

4. ריצה קלה של 7 הק"מ האחרונים של המסלול (מהק"מ ה-35 ועד ה-39 ביום ו', ומהק"מ ה-39 ועד הסוף ביום שבת) סייעו מאוד לתחושת הביטחון במירוץ עצמו.

 המירוץ עצמו

1. זינוק משער A הוריד הרבה לחץ בזינוק ותרם רבות לפתיחה שקטה וללא הפרעות.

2. מדידת זמנים עם שעון טיימקס כל 5 ק"מ וויתור על שעון הגרמין תורמת רבות לשקט הנפשי.

3. יש לרשום על הצמיד זמנים צפויים כל 5 ק"מ משום שהחל מהק"מ ה-15 ועד הסוף, כל 5 ק"מ לא הייתה לי תוצאת יעד ברורה לוידוא כי אני עומד בקצב ונדרשתי לחשב בראש את הקצבים ולסמוך על התחושה (פרט לחצי ולסוף המירוץ).

4.  ריצה על פי הקצב המתוכנן ועל פי התוכנית המקורית תרמו לבטחון. כמו כן, ההסתמכות על הרגשה ואי-היצמדות לשעון עד לק"מ ה-30 תרמו גם הם.

5. בין נק' החצי ל-30 שלטתי בעצמי ולא האצתי, דבר שתרם רבות לאי-דעיכה גדולה בסיום.

6. נק' ההחלטה הייתה ב-30. לטעמי עליי לשנות אותה ל-35-36, משום שהייתה תחושה שהאצתי מוקדם מדי.

7. חובה לצרוך לפחות 3 ג'לים. שניים לא מספיקים ועובדה כי ההמסטרינג נתפס, כמו בטבריה 2012 (אז הוא נתפס בנק' ה-27 ק"מ), בנק' ה-39 ק"מ.

8. התאוששות מנטאלית ופיזית טובה ממתיחת השריר.

9. עליי לעבוד על סיומות חזקות יותר ב-5 הק"מ האחרונים.

10. אין כמו לרוץ עם אוזניות – לא לוותר על זה. מקסימום מורידים כשרוצים.

 לאחר המירוץ

1. ההתאוששות מהמירוץ הייתה מהירה מאוד. עוד באותו הערב הסתובבתי בצורה חופשית.

2. הקפדה על ארוחה מזינה כשעתיים לאחר סיום המרתון ושתייה מרובה החל מסיום המרתון.

3. טוב שיש תחרות נוספת ברקע כמו בית שאן, למניעת נפילת מתח לאחר המרתון.

 שלכם, אוהד.