דבורי נרשמה ראשונה, אני חושב.
עמי הלך והחזיק אחריה וגם דורון וסמי ולירז ואפילו יוסי יהודה השלישי.
אורית, שבדיוק מחלימה מפציעה מאמינה שזה בדיוק מה שהיא צריכה, מטרה נשגבת שכזאת בשביל לחזור לאימונים סדירים.
טוב נו, אם אורית מבקשת אז אני נכנע בקלות. נרשמנו למרתון ברלין 2010.

עכשיו בטח כבר כולם יודעים, אבל אי אז עוד לא ידעו הרבה.
יום אחד לפני אירוע הריצת מרתון הגדולה בברלין,מתקיים מירוץ למרחק זהה של גלגיליות להב (רולרבליידס בעברית).
בתור מחליק ותיק שכמותי אני מחליט ללכת על המקצה הכפול.  גם רולר וגם ריצה – שיהיה.
(וגם ההזדמנות שלי להיות הישראלי השלישי שעושה את השטות הזאת, הדאבל בברלין)

כמובן שעודני זוכר לעצמי את המטרה הנשגבת, SUB3:30. זה מה שאני שואף אליו.
לא משנה מה היה ומה יהיה זו המטרה שלי – לשם אני מכוון.
ברלין, עיר שטוחה, מזג אויר אירופאי, אין סיכוי שאני לא מצליח (אה כן יש מרתון רולר יום לפני, אבל לא ניתן לזה להפריע).

האימונים בקיץ הישראלי היו מתישים, אבל אני לא מוותר. סמי(הקוסם) הצטרף אלי בתחילת האימונים אבל מהר מאד נטש אותי והצטרף לדורון אוירון.
בחיפושי אחר שותף לאימונים גייסתי למשימה את דיליה פקלמן, שותפתי לאימוני האינטרוואלים.  שנינו ביחד, הרבצנו אימוני איכות רבים.

האימונים היו מוצלחים ביותר. המהירות נתגלתה לנו באימונים. גם לי וגם לדיליה. מרתון ברלין נראה כמו משהו שכבר הצלחנו.
כל המפרגנים סיפרו לנו שאנו הולכים לרוץ כמו שדים ואם נרוץ על 4:50 כל הדרך זה בטח יהיה לנו ממש קל (כלומר לסיים בזמן של 3:23).
"הלוואי" חשבתי לעצמי ובאותה העת גם חייכתי לי מבפנים "המטרה מטבריה תושג בברלין" כךהייתי בטוח.

נסענו לברלין.
מתרגשים ולחוצים.
מזג האויר נראה טוב עד מדהים.
עד היום שלפני המרתון.
השמיים מתקדרים.
בעיה, חשבתי לעצמי, יש לי היום את מקצה מרתון הגלגליות, חבל אם ירד גשם.
אבל יורד.
אני מזנק במקצה האחרון, כיוון שמעולם לא השתתפתי במירוץ של רולרבלייד בינלאומי אז שמו אותי בסוף.
אני מחליק לי להנאתי.
נהנה מהאוירה.
עד שנמאס לי.
יורד עלי המון גשם, נורא קר לי, כואב לי ברגליים מהרולרבליידס האלה וגם עוד יש לי מחר מרתון על הראש.
אני רוצה רק לסיים כבר וללכת לישון.
אחרי שסיימתי את השטות הזאת לקח לי מלא זמן למצוא את דרכי חזרה למלון (סגרו עלי את העיר ולא ידעתי לאן לפנות בחושך הזה).

סיימתי, התקלחתי, אכלתי פסטה עם כולם (לכתוב כמה שהם מקסימים שבאו עד למלון שלנו כדי לאכול יחד ארוחת ערב יהיה ארוך מידי, אז אני מקצר).
אני ואורית חוזרים למלון. מכינים את הציוד ליום המחרת והולכים לישון.
ישנתי כמו מת, פגר ממש. כאילו עשיתי כבר מרתון אחד.

בוקר יום המרתון.

הגשם של אתמול עדיין יורד, מסתבר שזה הולך להיות מרתון גשום. אני ואורית מתעוררים לנו הרבה לפני השעון.
מתרגשים.
מתלבשים ומתכוננים ויוצאים לכיוון ההתכנסות לקראת הזינוק. בתחנת הרכבת אנו פוגשים זוג צרפתים (או אולי בלגים) מבוגרים, להם זה כבר הולך להיות המרתון ה18 במספר.  הם יודעים שהם רצים אותו יחד, סתם ככה בשביל הכייף.  איזה חמודים.

בגלל שישנו במלון אחר מאשר כל החבורה לא הצלחנו למצוא אותם שם לפני הזינוק. 40 אלף איש ולך תמצאאת סמי… בעיה.
חמש דקות לזינוק, אני ואורית כבר מסכימים על זה שאין טעם לחפש יותר.
נשיקה לבהצלחה ונפרדים כל אחד למקצה שלו.

שירים רעש בלגן והנה הזינוק סופכלסוף – הנה אני יוצא לריצת המרתון השניה שלי.
אחרי מקצה הרולר של היום הקודם אני נחוש בדעתי שלא לפתוח מהר מידי, לשמור כוחות. ככה יצא שאני כלל לא הרגשתי את הצפיפות בזינוק אלא אני זה שגרם אותה לכל המסכנים האלה שניסו לעקוף אותי.
הגשם שוטף אבל אני מבסוט לי, עטוף לי בחולצה ארוכה ושכמיית ניילון להגנה מהגשם, ממש ריצת כייף בפארק (הטיר-גארטן). אחרי כשני קילומטרים אני מחליט שנמאס לי מהשכמייה והיא נושרת לה.
בקילומטר החמישי אני מחליט שכבר חם לי מספיק וגם החולצה הארוכה נתרמת למען עניי ברלין, אני נשאר לי בגופיה ומצב רוח טוב.
גם המהירות שלי כבר משתפרת לה.  אניעומד עכשיו על מהירות ממוצעת של מתחת ל5:00 ואף מהיר יותר.  מרגיש טוב.
בין כל הקשקשני גרמנית שמסביב פתאם אני קולט אחדעם דגל ישראל על החולצה, ישר אני מתלבש עליו ואנו מקשקשים לנו בעברית מספר קילומטרים נאה.
בתחנת המים אני עוצר לשתות והוא ממשיך לי קדימה. אני לא מתרגש, מרגיש טוב וחזק ואני יודע שזה הולך להיות כייף.

אחרי הקילומטר ה-18 פתאם מתרחש משבר. עייפות נוראה משתלטת על רגליי. "בטח בגללהרולר-שטות של אתמול" אני חושב לעצמי.
"שום קיר לא מפריע לי עכשיו לרוץ" אני גוער בעצמי בקול רם וגורם לעידוד האנטישמיות בעולם – "אין מצב שאתה נשבר ואפילו לא עברת חצי" אני ממשיך לצעוק.
זה פועל. אחרי כמה קילומטרים ומי בכלל זוכר מה היה. אני עוד מנסה בכוח למנוע מעצמי לזנק קדימה על מנת לשמור כוחות.

באיזור הקילומטר ה-30 אני מחליט שאולי בכל זאת הגיע הזמן להגביר, הרי באנו לכאן בשביל לרוץ מהר, לא?
בה בעת אני שם לב לעובדה מטרידה, המרחק הנתון אצלי בגרמין והמרחק המדוד של המסלול (על פי סימוני הקילומטרים) אינו מתואם.
מסתבר שמישהו מדד פה כמה מטרים ספייר על כל קילומטר.  זה עלול להיות מטריד.  אני מאד מדוייק במהירות עלפי השעון, לא מתאים לי ככה.

קילומטר 34, אנו עוברים כבר ברחוב הזה שליד המלון, איפה שהחבורה מתגוררת, עוד קילומטר וחצי ואני עובד ליד המלון שלי ושל אורית. זה כבר ממש הסוף, אני מריח את זה (או את הגשם והזיעה או גם וגם). אני מגביר ומרגיש טוב, עוקף ועוקף מגביר ומגביר (או אולי זה הם שכולם האטו?)

עובר את הקילומטר ה-40,
הגרמין עדיין מראה לי תחזית אופטימית למדי אבל הסימונים מראים לי משהו אחר.
אני מנסה להגביר וגם מצליח, חייבים איכשהו לסנכרן את המהירות שלי עם הסימונים הרשמיים, שלא ישאר לי עודפים – יש כאן מטרה.
עוד פנייה ועוד פנייה, ממשיכים לרוץ ואני מחפש נואשות במבטי את שער הסיום.
הקצב שלי באמת גבוה, אני מרגיש טוב וחזק ולוחץ חזק קדימה.
פוגש כמה ישראלים לקראת סיום ומעודד אותם להצטרף אלי ובמהירות נסיים (לא בא להם, כניראה התעייפו).

הנה פנייה אחרונה, שער הברנדנבורג כבר מולי ואני אץ רץ לי אליו. מביט בשעון, המרחק 42.2 והזמן שלי הוא 3:29.
הכל טוב ויפה, אבל המרתון עוד לא מסתיים, השעון מדד לי מרחק אופטימי למדי ועוד חסרים לי כמה מאות מטרים לסיום הרשמי של המירוץ.
בספרינט מטורף וצרחות שמחה אני מגיע לשער הסיום עם ידיים מונפות אל על.

סיימתי את מרתון ברלין.
אמנם את המטרה שהצבתי לעצמי לא השגתי (פספוס של שתי דקות בלבד) אבל ראבעק – אתמול עשיתי מרתון ברולר ואני עכשיו בסיום מרגיש נהדר.
יש לי חיוך ענק על הפנים. מחליף בגדים בזריזות והולך לחפש את יתר חברי הקבוצה שבטח כבר צריכים לסיים.

בירכתי מחשבתי מתרקמת לה מזימה חדשה.
מרתון טבריה בינואר ,בעוד כשלושה חודשים – שם נשבור את השיא – שם נשיג את המטרה.
אמנם ממש לא מומלץ ולא בריא, אבל מטרה זו מטרה.