הרגע הזה, זה שעכשיו, הוא הרגע עליו חלמתי / רונה זמיר

יש עוד כמה ימים עד המרתון. 5 ימים אם נדייק אבל מי סופר?

בספרו ADVANCED MARATHONING  פיצינגר הגדיר את הטייפר כ "reduce mileage, maintain intensity" (בתרגום חופשי: הפחת נפח, שמור על עצימות) ורצים רבים שאני מכירה מתרכזים ב "reduce" ומזניחים את ה "intensity". לא כך אצלנו…

לכן הייתי שקועה בתוכנית האימונים עד לימים האחרונים ולא ממש חשבתי על המרתון עצמו. זאת אומרת חשבתי. אבל לא התרכזתי, לא התייחסתי, לא באמת ראיתי אותו כמשהו ממשי. 42 ק"מ (כן, כן. בסדר. 42.2. לא נתפלפל על עוד 200 מטר…) שאצטרך לרוץ בעוד פחות משבוע.

ועכשיו אי אפשר להתעלם יותר.

וככה בינינו, זה לא הראשון וגם לא מהראשונים. זה יהיה המרתון ה-12 שאני ארוץ. אמנם לא המון כמו רצים רציניים אחרים שאני מכירה או כמו המאמנים שלי. אבל גם מספר כזה שאני כבר לא יכולה להיקרא טירונית. מה שאומר שאני לא יכולה לעשות טעויות של טירונית. זאת אומרת שאני יכולה. כל אחד יכול. אבל זה באמת יהיה מטופש. וזה ייראה מטופש. כי מה? איך אני אסביר את עצמי אחר כך כשיגידו לי: "נו באמת, מה את עושה טעויות של טירונית?!"

וזה רק עוד אלמנט מלחיץ. לא שחסרים לי כאלה. אני נלחצת כל פעם מחדש. בפעמים הראשונות נלחצתי מעצם המרחק. בפעמים שאחרי זה נלחצתי מהריצה עצמה, מהקצבים, מכמה זה קשה, מכמה זה הולך לכאוב, מהקילומטרים האחרונים האלה (זה לא ה-10 האחרונים, זה מיתוס. זה "רק" ה-7-8 האחרונים) שהם לפעמים כל כך קשים שכל מה שרוצים זה שזה ייגמר כדי שאפשר יהיה שוב לנשום, כדי שהרגליים יפסיקו לכאוב.

לא אשת בשורות אנוכי. אני לא מרצי ההנאה והחיוכים. אני לא ממניפי הידיים אל עבר המעודדים והצלמים. למעשה אני בדרך כלל נראית די רע. מזיעה, מתאמצת, מרוכזת, בלתי מחוייכת ובלתי ידידותית לסביבה.

אז למה? יש כאלה שישאלו אותי, למה?

למה קמתי לפני עלות השחר (לעיתים ב 3:15!!) בכל אותם בקרים חמים ומיוזעים? למה עשיתי את כל הארוכות האלה אשר ברובן רצתי כחצי מהריצה לבד? למה המשכתי לרוץ באופן כמעט יומיומי באחד הקיצים הכי חמים שידעה מדינתנו? למה עשיתי אימוני מהירות בחום, כמעט לבד ולעיתים בייאוש גלוי?

חלק מהסיבה היא שאני אוהבת את המרתון עצמו. לא כי הריצה כיפית (היא לא). לא בגלל תחושת הנצחון הכה מדובר בסיום המרתון (כי זה לא תמיד קורה ויש מרתונים לא טובים. וכשזה רע, זה די רע…). לא בגלל, או לפחות לא רק בגלל, התוצאה בסיום המרתון (שיכולה להיות לא מספקת בעליל). אבל חלק גדול מזה הוא דווקא בגלל מה שקורה בכל אותם בקרים, חמים או קרים. דווקא בגלל מה שקורה לאורך כל אותם ארוכות, טובות או גרועות. בגלל כל מה שהתהליך מביא איתו.

הוא מביא איתו גוף ורגליים ונשמה של רץ למרחקים ארוכים. הוא בונה סיבולת. הוא בונה שרירים ושלד. הוא בונה אופי.לאורך התהליך אני כאילו יושבת מהצד, מסתכלת על הרצה שאני ורואה אותה מתפתחת. הנפחים גדלים, הקצבים נהיים מהירים יותר, הנשמה מתחשלת והגוף מתחזק. היא הופכת לרצת מרתון.ולמרות שעשיתי את זה לא מעט פעמים בעבר וזה לא חדש לי. ולמרות שבמחזוריות האימון שאני מתאמנת לפיה זה קרה מחדש במחזוריות עונתית כמעט מידי שנה. ולמרות שבגלל שראיתי את התהליך הזה קורה בעבר, אני אפילו יודעת לצפות אותו.

למרות כל זאת, זה מרגש כל פעם מחדש. אני נפעמת כל פעם מחדש. אני נזכרת כל פעם מחדש כמה מדהים ונפלא ומרגש זה שהגוף שלי מאפשר לי את הדבר הזה. שהוא נותן לי את החוויה הזאת. שיש לי מספיק מזל לעשות את זה ולחוות את זה עוד פעם.

כשאני אעמוד בעוד כמה ימים על קו הזינוק של המרתון, אני אדע את הדבר הכי חשוב שצריך לדעת, שעשיתי את כל מה שאני יכולה כדי להגיע לשם. אני אדע שכל אותם בקרים ואימונים וחוסר בשעות שינה וכל הריצות, לעיתים בודדות, הכינו אותי למעמד הזה. שאני שם בזכות התהליך שעברתי בחודשים האחרונים שחיזקו אותי  ואת הגוף שלי והפכו אותי, שוב ומחדש, למרתוניסטית.

המרתון יהיה טוב או שלא. הוא ילך כמו שאני רוצה או שלא. אני אשמח עם התוצאה או שאולי לא. אבל דבר אחד בטוח; הרגליים והגוף והנשמה שלי התחזקו שוב כדי להיות כאלה שיכולים להתמודד עם המאמץ בצורה זו או אחרת. המרתון יהיה אשר יהא אבל גם אחריו, הרצה שהיא אני תהיה עדיין מרתוניסטית. רצה חזקה, מחושלת ומתמודדת. רצה למרחקים ארוכים.

בלי לדעת איך יהיה המרתון עצמו, הרגע הזה, זה שעכשיו, כל מה שאיפשר לי להגיע לכאן, זה שקדמו לו כל החודשים האחרונים של ריצה ועבודה ומה שנראה לעיתים כטרחה וטורח, זה בעצם כבר הרגע עליו חלמתי….

וזה, רק זה; זה כשלעצמו; זה כבר שווה.

ועדיין, במרתון עצמו, שיהיה לנו בהצלחה!

4 thoughts on “הרגע הזה, זה שעכשיו, הוא הרגע עליו חלמתי / רונה זמיר”

  1. הייתי רוצה להגיד רק את זה=את מקצוענית אמיתית.
    כל מה שעשית בהכנות,בחודשי האימונים ,בהתיחסות,בהשקעה,באי הויתור על קטנה כגדולה העידו על גישה מאד מלוטשת ועמוקה.
    תחברו לכל זה,נסיון גדול,שלימות מנטלית ואופי ויש לכם את כל מה שצריך כדי להיות רצת מרתון מאושרת.
    מקנא בך על היכולת והרצון לשאוף להיות כל כך טובה.
    בהצלחה!

  2. רונצ'וק יקרתי, אי אפשר היה לתאר את זה יותר טוב.
    כשאני רואה רצים על קו זינוק של מרתון וגם באותם ק"מ קשים של הסוף, אני מרגישה דבר אחד: קינאה!
    להיות מסוגל לעבור תקופת אימונים למרתון זו זכות גדולה.
    לעמוד על קו זינוק של מרתון ולדעת שאתה מסוגל לו, טוב יותר או פחות, אבל מסוגל לו, זו זכות גדולה.
    להיות מרתוניסט זו זכות גדולה!
    העובדה שאת מודעת לזה ומכירה בזה, מראה כמה הגישה שלך הפכה להיות בוגרת ובשלה.
    הגישה הזו עזרה לך לעבור עונת אימונים מושלמת ואני מאמינה שהיא תביא את התוצאות הרצויות גם ביום ראשון.
    אנחנו איתך ועם גילת לאורך כל הדרך! תזכרו שאתן רצות בשבילכן וגם קצת בשבילנו ושמועדון שלם עומד מאחוריכן ומחזק את ידיכן ורגליכן בעיקר (:

  3. ריצת המרתון היא חוויה מיוחדת ותקופת ההכנה היא חוויה מיוחדת לא פחות. בעבר, המרתון היה מובן לי מאליו ולא השקעתי מחשבות מעמיקות בדרך אלא פשוט עשיתי את מה שצריך בצורה אוטומטית.
    היום, לאחר שנים והכרות עם עשרות רצים, אני מבין הרבה יותר טוב את המשמעות של לרוץ מרתון וכמו שאתי כתבה ואת היטבת לתאר, את הזכות להגיע לקו הזינוק משיגים בעבודה קשה, ללא קיצורי דרך וזוהי זכות גדולה ולא מובנת מאליה (כך אני מבין היום …).
    הייתה לך תקופת הכנה מרשימה, כמעט ללא תקלות והוכחת חוזק גופני ומנטלי מרשים. עכשיו נותר להנות מהמרתון עצמו ולהוסיף עוד חוויה מעניינת ומאתגרת.

    שיהיה בהצלחה גדולה. אנחנו נחזיק אצבעות לשתיכן. רוצו באומץ ותהנו !

  4. רונה יקרה. תודה גדולה על החשיפה של ה״בפנים״ האינטימי של הרצה ויסוריה. ניכרים דברי אמת. אני מבקש להוסיף לך עוד מחשבה, לאורכה של הדרך. תחשבי לרגע על הזמן והמקום ועליך. אישה, יהודיה, רצה, במינכן. כל כך הרבה חירויות שלא היו לאף אחד מהורינו והוריהם. להישפט רק על פי היכולות, להיבחן על פי המאמצים, להיות שווה לכל האחרים. כי במולדת הריצה אכן אין אפליה אל רק דת גזע ומין. וזה נפלא בעיני מאד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.