"I count myself in nothing else so happy, as in a soul remembering my good friends."  Richard II, Shakespeare

במהלך האימונים לטבריה, רצתי פעם בשבוע עם נדב שהוא, אגב, מהיר ממני שנות אור, אבל בריצת השחרור החד שבועית שלנו יחד אנחנו רצים בקצב קל. נדב הוא אחד הספורטאים והרצים המוכשרים שיצא לי להכיר (2:56 בטבריה השנה כמרתון ראשון!), אבל יותר מזה, הוא איש מדהים וחבר טוב. לקראת טבריה דיברנו הרבה על קצבים וציפיות ושיאים.

בכל אימון לקראת המרתון, כשנדב הקיף את האצטדיון פעמיים על כל הקפה אחת שלי, כל פעם שהוא עבר אותי הוא צעק לעברי "לפרוש בשיא!" ואני ידעתי על מה הוא מדבר. הבטחתי שאם אני אגיע לשיא אני פורשת.

לאחר המרתון, כשזה לא קרה, נדב אמר שכנראה לא הגעתי לשיא כי לא הגיע זמני לפרוש…

בסיום המרתון הודעתי באחת שאני פורשת בכל זאת. פורשת מהמרתון, מפסיקה לרוץ, תולה את הנעליים. המרתון הזה שאב ממני את טיפת האנרגיה האחרונה שנותרה לי לאחר חודשי אימונים רבים שכללו גם מרתון באוקטובר והותיר אותי בעיקר בהרגשה מרוקנת. הייתי מאוכזבת מהתוצאה, אלא שזאת לא פעם ראשונה שלא הולך לי ולא פעם ראשונה שאני מאוכזבת. אבל הפעם מעל לכל הרגשתי ריקה. ריקה מאנרגיות, ריקה מחשק, ריקה ממוטיבציה. המרתון לא מילא אותי בשום דבר חלופי לאנרגיות שהוא לקח ממני; לא סיפוק, לא תחושת הישג, לא שמחת הישרדות. פשוט כלום. הרגשתי בעיקר מחוקה.

כל מי שמכיר אותי (שזה חברים רבים) בעיקר גלגלו עיניים (והיו כאלה שאפילו צחקו) למשמע ההכרזה שלי. לכל חבריי הרבים בעולם הזה ברור היה לגמרי שזה יעבור לי תוך שבוע, מקסימום שבועיים. הריצה, המרוצים, המרתון יקראו לי לחזור באופן מיידי. גם אני ידעתי שאני סתם אומרת מילים ושזה יעבור לי. ועדיין… את תחושת הריקנות הזאת אני לא מכירה. תחושת החוסר הזה הפחידה אותי והרגשתי כלפיה חוסר אונים מוחלט.

אלא שבמהלך הימים מאז המרתון טעיתי טעות מרה ויותר מאחת. טעויות שאני באה לכאן כדי להכיר ולהודות בהן ולנסות לכפר עליהן. חטאתי בשני חטאים: א. בחטא היוהרה. כי, כמו שהזכירה לי חברתי ומאמנתי היקרה אתי איינר, לפני שלוש שנים בלבד וויתרתי על עצמי לגמרי. לפני שלוש שנים – בטרם הצטרפתי למועדון הרוח השניה – הייתי מקבלת בשמחה תוצאה איטית ב-10 דקות ממה שהיה לפני שבוע בכל תנאי ובכל התנאים. לפני שלוש שנים, כבר הייתי מוכנה לחשוב על עצמי כ"מבוגרת" ו"has been" שאבד עליה הקלח ואתי ויורם הם אלה שהראו לי שיש לי גם עתיד ואת זה הרשיתי לעצמי לשכוח. טעות מרה. ו-ב. בחטא הכעס (כן, יש גם חטא כזה…). כי במקום להתרכז במה שהמרתון הזה נתן לי בחרתי להתרכז במה שהוא לקח ממני. עוד טעות מרה.

אז מה המרתון הזה נתן לי?

המרתון הזה נתן לי את הידיעה שאני יכולה להתאמן באינטנסיביות לאורך זמן בלי להיפצע; המרתון הזה נתן לי את הידיעה שהרגליים שלי חזקות ומנוסות ויכולות לעמוד בהמון עומס; המרתון הזה נתן לי את הידיעה שבמקרה הרצון והצורך, אני יכולה להיות נחושה (יש שיאמרו עקשנית); אבל מעל לכל, הרבה מעל לכל אלה, המרתון הזה נתן לי אנשים. ואנשים, כמובן וכידוע, זה הנכס הכי גדול שיש לרץ.

שבועות שלפני המרתון… אימונים לצד אנשים כמו נדב, שבהם אני אזכה להכיר לראשונה לעומק ולרכוש מה שאני מאמינה הוא חיבור בלתי רגיל בין אנשים. חיבור שיקשור את עצמו ליתר החיים שלי למרות שהוא מתקיים רק למשך שעה או כמה שעות מידי פעם.

יום חמישי שלפני המרתון… כולם בטבריה. אנשים שהכרתי לאורך שנים, אנשים שהכרתי לאחרונה, אנשים שהכרתי לאורך שנים ולאחרונה יצא לי באמת להכיר. אנשים שמרכיבים את מה שקוראים לו "עולם התוכן" של עולם הריצה. כולם מדברים על מזג האוויר במתח, חוששים יחד, שמחים יחד. נעולים יחד במשך 24 שעות לתוך עולם סגור, תחום ומיוחד שבו רק הם מבינים אחד את השני. מתרגשים באותו האופן. נלחצים מאותו דבר.

אני מגיעה לאזור קו הזינוק… נוטפת מים כמו כולם. הנעליים והגרביים כבר ספוגים ואני לא שמה לב שאני רועדת. ענבר, רצה חזקה ומוכשרת אבל שוב, מעל לזה, אשה מדהימה וחברה טובה, אוחזת בידיי, משפשפת אותם כדי לחמם אותי, מורידה ממני את החולצה הרטובה ומכריחה את הרץ שעומד לידה להוריד מעצמו שכבה אחת מתוך השתיים שהוא לבוש בהם כדי להלביש אותי.

מגיעים לקו הזינוק עצמו… כולם עומדים עם חשש גלוי על פניהם. הפעם אני רועדת מרוב דאגה ושותפיי לריצה זורקים בי מבט מרגיע כאומר "את לא לבד. נעבור את זה ביחד".

מגיעה לקו הסיום… מקבלים את פניי כמה חברים ואני מתפרקת בבכי של הקלה לצד ייאוש. הם אוחזים לי ביד, לוקחים אותי למתחם הכיבוד, מכריחים אותי לאכול משהו, לא נותנים לי ללכת עד שברור להם שנרגעתי. עד שאני מצליחה לדבר על העתיד.

הימים שאחרי… טלפונים מחברי המועדון והמאמנים. לוודא שאני לא שוקעת. לוודא שאני מסתכלת קדימה. לוודא שהמשבר הזה לא יהיה מה שיעטוף את החוויה של המרתון הזה.

מהמרתון עצמו אני לא מוציאה כרגע רושם חיובי. אני מצטערת שאני לא יכולה – עדיין – להסתכל על המרתון הזה כעל חוויה מיוחדת או עוצמתית או מחזקת. אבל האנשים… האנשים שהמרתון נותן (ובוודאי שלא רק המרתון הזה), האנשים האלה שווים גם חוויה כזאת. כי בלי החוויה הזאת לא הייתי מקבלת את המתנה שבאנשים האלה.

לפרוש? מה פתאום. אם הייתי פורשת אני הייתי פתאום ה"זר שלא מבין". זה שמבחוץ. ואני מוכנה לשלם הרבה מחירים כדי להיות בפנים. עם האנשים. עם מה שהאנשים האלה נותנים שזה הרבה יותר מ 42.2 ק"מ, טובים או רעים. האנשים האלה נותנים לי את עצמם והם גם נותנים לי חזרה את עצמי.

לוותר על מתנה כזאת? זה יהיה החטא האמיתי והכי גדול מכולם. וזה לא יקרה. לא כל עוד יש בי הכח הפיזי להמשיך לדבר הבא.